ללמוד מהצלחות? לא בבית ספרנו

דצמבר 21, 2007

ה- economist פרסם לפני שבוע כתבה המנתחת את הקשר בין ההשקעה בחינוך במדינות ה- OECD  ובין הישגי התלמידים. כמעט כל המדינות הגדילו בצורה ניכרת את ההשקעה בחינוך בעשור האחרון אבל התוצאות לא השתפרו בהתאם. בחלק מהמדינות המצב אפילו המשיך להתדרדר למרות ההשקעה הגדולה בתשומות (מוכר לנו?). המצב חמור במיוחד עבור ארה"ב (שהתוכנית של ג'ורג' בוש משנת 2002 "no child left behind" לא הביאה לשיפור במצב) ובריטניה שהפכה גם היא בשנים האחרונות למעבדה לניסויים חינוכיים ללא הואיל. (מענין שרוב קובעי המדיניות וחלק גדול מאנשי האקדמיה בסצינת החינוך בישראל דווקא מקפידים להמשיך ללמוד משני מקורות אלה. כנראה שקל יותר ללמוד דברים שלא עובדים בשפה שאנחנו מכירים מאשר להתחיל להקשיב לדברים שכן עובדים אבל נאמרים בפינית, למשל).

מגמה נוספת שעולה היא שהמדינות שהובילו בחינוך ממשיכות להוביל. בראש טבלת המדינות עם ההשגים הטובים ביותר מוצאים שוב את פינלד, דרום קוריאה, טיוואן, קנדה ויפן. תקציביהן של המדינות המובילות בטבלה אינם גבוהים יותר (בהתאמה לגודל האוכלוסיה) מאלו שבתחתית הטבלה.  אז אם הגדלת תקציבים לא עושה את זה, מה גורם להצלחה של המדינות בראש הטבלה?

ניתוח המערכת החינוכית במדינות המצטיינות מגלה לנו בדיוק מהם הגורמים שמביאים להצלחתה של מערכת חינוך:

1. בכל המדינות המובילות בחינוך מנהלי בתי הספר קיבלו עצמאות ניהולית שאיפשרה להם עצמאות תקציבית, שליטה על תגמולים ותמריצים למורים, שליטה על קליטת והעסקת מורים וקביעת שכרם.

2. הביצועים של בתי הספר מתפרסמים וגלויים לכל. מדובר דרך אגב בנתוני אמת, כי הם נאספים, מעובדים ומפורסמים על ידי גורמים בלתי תלויים (בניגוד לארצינו למשל, בה משרד החינוך הוא גם הגורם המתכנן, גם המפעיל והמבצע וגם המבקר – את עצמו, כמובן. בתחומי חיים מסוימים קוראים למצב כזה גילוי עריות, בניהול קוראים לזה סתם קטסטרופה).

3. מורים איכותיים – בכל המדינות המובילות המורים באו מקרב הבוגרים המצטיינים באוניברסיטאות.

לא צריך ללכת רחוק ולהמציא את הגלגל. מישהו עשה את העבודה בשבילנו. אבל למה שזה יטריד את מר ארז או ישמש מודל לגברת תמיר? אנחנו הרי יודעים יותר טוב מכולם, ושאף אחד לא יתן לעובדות לבלבל אותנו או לנתונים להשפיע על הדעות והעמדות שלנו.


אובדי הוראה

דצמבר 7, 2007

לא, הכותרת אינה טעות. ככה אני מעדיף להתייחס למורים. את המושג שאלתי מרוני אבירם, מנושאי דגל הפוסטמודרניזם בחינוך. ערב המילניום התארחתי יחד איתו בתוכנית טלביזיה שעסקה באלף הבא. הוא דיבר שם על חינוך, אני על ניהול. במונית הבייתה דיברנו בעיקר על חינוך. באותן שנים לימדתי במכללת בית ברל והוא לימד באוניברסיטת בן גוריון. סיפרתי לו על ההחלטה שקיבלתי – להפסיק לעבוד עם מערכת החינוך כיועץ. לא מצאתי טעם להמשיך לעבוד עם מערכת שידעתי בודאות שאינה יכולה להשתנות ללא שינוי עמוק שאיש לא מוכן לעשות. הוא הבין אותי, אפילו הסכים.

אני יודע שאני עושה עוול לאלפי מורים ראויים, טובים ואפילו מצוינים, מורים שעובדים בתנאים פיזיים ואנושיים בלתי אפשריים, אבל הטבלה לא משקרת והנתונים לא משאירים מקום לאמפתיה בליבי. מערכת החינוך שלנו קרסה. אפשר לראות את זה בכל מדד השוואתי שתבחרו. במבחנים בין לאומיים אנחנו הולכים ומתדרדרים משנה לשנה. מי שיש לו ילד במערכת החינוך לא צריך את המבחנים האלה כדי לדעת את חומרת המצב, את התדלדלות תוכנית הלימודים ואיכות ההוראה. בתי הספר אליהם אנו שולחים את ילדינו (בימים בהם אין שביתה) הפכו למקום לא רלוונטי, לא ראוי ולא אפקטיבי. את הבגרות הם ישיגו בעזרת ההורים או כספי ההורים. 40% מתלמידי ישראל נעזרים במורים פרטיים. בלעדיהם נתוני "ההצלחה" בבגרות היו עגומים הרבה יותר, למרות הורדה עקבית של סף הדרישות ורמת המבחנים בשני העשורים האחרונים. מערכת החינוך מרמה את לקוחותיה ומציגה נתונים מעוותים. אותם 50% פחות או יותר של זכאי בגרות הם לא 50% כי הנתון מתיחס לאחוז מקרב הניגשים ולא מקרב השנתון, וכולל בנוסף לכך גם זכאות לבחינות בגרות שאינן מוכרות על ידי האוניברסיטאות (פחות מ- 4 יחידות באנגלית ופחות מ – 3 יחידות במתמטיקה). בשיקלול כל הנתונים (כולל תרומת החינוך האפור והשחור) המערכת לא מצליחה לייצר תוצאות העולות על התוצאות מלפני שלושה עשורים, היא רק מטפלת בנתונים טיפול קוסמטי. די בעובדה זו כדי להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת הכשל המתמשך של מערכת החינוך הישראלית. הבעיה של מערכת החינוך אינה בעיה של מערכת החינוך אלא בעיה של כולנו, כי המערכת הזו קובעת מה יהיה התל"ג שלנו בעוד 20 שנים, כי מי שלא מתיחס למבחני פיזה בהווה יצטרך לרדת ברמת החיים שלו בעתיד, כי הדור הגדל כאן בלי מספיק ידע באנגלית ובמתמטיקה לא יהיה חלק מכלכלת העולם, אלא רק חלק מכלכלת העולם השלישי.

לפני מספר ימים התקשרה אלי ידידה שמועסקת כיועצת במטה משרד החינוך כדי להתיעץ באופן לא פורמלי לגבי מהלך כלשהו שהנהלת המשרד רוצה לנקוט. הסכמנו שנינו שלא זה המהלך הנדרש, אבל בכל זאת יעשו אותו כי את זה הם יכולים לעשות, את מה שצריך לעשות הם לא יכולים לעשות מסיבות רבות. שמעתי את התסכול בקולה. היא יועצת צעירה ומוכשרת מאוד. אני יודע שהיא לא תשאר שם הרבה זמן. אני יודע את זה כי לפני 15 שנים אני הייתי במקום שלה וגם אני לא נשארתי.  יום אחד הפער בין מה שאתה עושה ומה שאתה מבין שצריך לעשות הופך לבלתי נסבל. אחרי היום הזה שאלה העזיבה היא רק שאלה של זמן, ולא הרבה זמן.

שביתת המורים מרגיזה אותי. למען הגילוי הנאות, אני מכיר את הנושא מקרוב כי אני נשוי למורה. היא מרגיזה אותי כי היא נכונה וצודקת, ומוטעית ומעוותת באותה מידה. היא נכונה וצודקת כי שכר המורים הוא ביזיון, ותנאי עבודתם הם ביזיון. היא מוטעית ומעוותת כי למורים, שלא באשמתם, לא מגיע יותר. השביתה מובלת על ידי אחד הארגונים המסוכנים ביותר למערכת החינוך – הסתדרות המורים (טוב, לא הסתדרות המורים אלא ארגון המורים העל יסודיים, אבל לצורך הענין אין הבדל גדול ביניהם). הסתדרויות המורים מונעות את המהלך הטבעי המתבקש להתחלת מסע ההצלה של מערכת החינוך – התאמת השכר לביצועים. 

 שני טיעונים שורבבו לשביתה כדי לייצר לה לגיטימציה רבה יותר ושניהם לא נכונים. הטענה הראשונה היא שתוספת השכר תמשוך עובדים איכותיים יותר להוראה. נראה לכם? האם מי שלא מוכן לעבוד תמורת 4000 ש"ח לחודש יהיה מוכן לעבוד תמורת 5000 ש"ח? 6000 ש"ח? (שזו תוספת של 50%, שאפילו לשובתים נראית דמיונית). ומה אופק הקריירה שמערכת החינוך מציעה לו? התחרות אינה על בוגרי תנ"ך וספרות, התחרות היא על בוגרי מחשבים, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית שיכולים להרוויח מאות אחוזים יותר בכל ארגון אליו יפנו, ואם לא מיד בהתחלה אז תוך כמה שנים. יש להם לאן לשאוף גם מקצועית וגם כלכלית. שתי אופציות שמערכת החינוך לא תוכל להציע להם גם אם כל תביעות השובתים היו נענות. ונניח שתוספת השכר אכן תמשוך אנשים מוכשרים. כמה אנשים תקלוט מערכת החינוך בשנה? כמה שנים יעברו את שכניסתם תייצר השפעה? ומה עם כל המורים ברמה הנמוכה שהמערכת קלטה בשנים האחרונות? הם יפסיקו ללמד פתאום לאחר השביתה? האם ארגוני המורים מוכנים לקדם הפסקת עבודה של מורים לא מתאימים?

הטענה השניה כורכת את הקטנת הכיתות כדרישה עקרונית של השובתים. כמובן שגודל הכיתה בישראל הוא בלתי אפשרי. אי אפשר ללמד 40 ילדים בכיתה. אבל מה הם דורשים? להפחית את מספר התלמידים לגודל הראוי של 20 תלמידים? לא ולא, הם יסתפקו ב – 35 תלמידים בכיתה, שגם זה מספר לא אפשרי ולא אנושי, אבל גם זה לא יקרה כי הדרישה הזו היא רק "עז" שהוכנסה לצרכי משא ומתן והוספת "ערך חינוכי" לשביתה כדי שלא תמוצב בלעדית סביב נושא שכר המורים. טריק רדוד של יחצ"נים או "יועצי משברים" שמקיפים את מר ארז מכל עבר.

לו המורים היו רוצים ברפרומה אמיתית היה עליהם לדרוש לפתוח את כל הסכמי השכר ולעבור למודל תגמול המותנה בביצועים, היה עליהם לדרוש את הפחתת מספר התלמידים בכיתה ב- 50%, היה עליהם להזמין פיקוח חיצוני ואמין על ידי רשות הערכת איכות הוראה עצמאית ולא להמשיך את הפיאסקו של המיצ"ב. אבל הם לא ביקשו את כל אלה, כי המורים הם עדר של בינוניות המובל על ידי הנהגה צינית ששייכת למאה אחרת.

בכל מקרה בקרוב מאוד השביתה תסתיים, כי ככה עובדת הדינמיקה של שביתות. לצערי הבעיות של מערכת החינוך, ישארו איתנו עוד זמן רב אחרי שנשכח את השביתה הכל כך צודקת אנושית – ומוטעית מערכתית, הזו.