מניהול משבר למשבר בניהול

אפריל 3, 2009

זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהנסיונות להסביר את המשבר הגלובלי יגיעו גם לאוחזים בהגה. אלה המכונים בימים כתיקונם מנהלים ובזמנים פחות תקינים כונו "טייקונים" או בטעות גדולה עוד יותר "מנהיגים". כשהמים בבריכה התרוקנו התגלו אותם "מנהיגים" במערומיהם. והתמונה, איך לאמר, לא הייתה מרשימה במיוחד.  

לא היה צריך לחפש הרבה כדי לגלות את המכנה המשותף לרבים מאותם מנהלים, שבהבל פיהם ומעשיהם דרדרו את העולם הכלכלי לאחת מנקודות השפל וההשפלה. שפל כלכלי והשפלה ניהולית. אחרי הכל, נהג טוב, כמו מנהיג טוב לא נמדד רק בנהיגה שגרתית בכבישים ריקים. הוא נמדד במצבים קריטיים, ועוד יותר מכך ביכולתו להמנע מהמצבים האלה. את המבחן הזה יותר מדי מנהלים לא הצליחו לעבור. המכנה המשותף – כולם הוכשרו בבתי הספר (חלקם מהיוקרתיים בעולם) לניהול. מסתבר שגם מנהלים הם תוצר של מערכת "חינוך", יקרה, יוקרתית, מתנשאת וכושלת.

בנסיון להבין את שורשי המשבר התפתח לאחרונה דיון מרתק על חלקם של בתי הספר לניהול בפיאסקו הניהולי לו אנו עדים. אבל את יריית הפתיחה, הרבה לפני המשבר (כבר בשנת 2004) ירה הנרי מינצברג. גורו, מורה דרך ואחת מאושיות עולם ה- MBA. כחבר סגל התוכנית היוקרתית להכשרת מנהלים במקגיל, הכשיר במשך למעלה מארבעה עשורים אלפי מנהלים. היותו חלק "מהמערכת" לא הפריע לו לפרסם את הספר "managers not mba's" בו שטח את ספקותיו לגבי איכות ההכשרה לה זוכים המנהלים. (מה שאומר לנו משהו גם על היושר האינטלקטואלי והאומץ של האיש הזה). מינצברג תקף כמעט כל אספקט של תהליך הכשרת המנהלים ובעיקר ערער על עצם היכולת לקחת אנשים צעירים, שלא ניהלו דבר בחייהם ולהתימר להוציא אותם כעבור שנתיים עם חותמת כשרות לניהול.  לטענתו ניהול אי אפשר ללמוד בבית ספר, ואי אפשר ללמוד בגיל צעיר. מה שאפשר ללמד (וזה מה שאכן תוכניות המוסמך למינהל עסקים לימדו) זה אוסף של טכניקות, אבל ניהול אינו יישום של טכניקות. ניהול הוא משהו מורכב בהרבה. התוכניות הדגישו כלים כמותיים, אנליטיים, טכניים על חשבון חשיבה תהליכית מעמיקה, חשיבה לטווח ארוך (כל הטכניקות הניהוליות מוטות לטווח הקצר – אותו קל לכמת), אתיקה וכישורים בין אישיים. הם הזניחו את הנושאים האלה משום שאי אפשר ללמד אותם בכיתה, בעיקר לא כשאין ללומד שום נסיון מעשי, ומעולם לא התמודד במציאות עם דילמות ניהוליות. כאן אפשר לשמוע ראיון עם הנרי מינצברג בו הוא מציג תמצית של טענותיו. כדאי מאוד להקדיש 12 דקות ולשמוע מה שיש לאיש הזה לאמר.

אבל הביקורת של מינצברג לא נשארה לבד. Rakesh Khurana, פרופסור להתנהגות ארגונית בהרוורד ואחד הכוכבים העולים בשמי הניהול, פרסם ב – 2007 ספר מרתק שכולו כתב אישום נגד מערכת הכשרת המנהלים הידועה בציבור בשם "תוכניות MBA". הספר זכה בפרס "מכס ובר" מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקאית כספר הטוב ביותר לשנת 2008 ואפשר לקרוא חלקים נכרים ממנו באדיבות גוגל, כאן.  לטענת Khurana בתי הספר למנהל עסקים זנחו את תפקידם החינוכי והפכו לספקי מוצר, "MBA"  – שער כניסה לתפקידים מתוגמלים היטב בתאגידים וחברות יעוץ. התפקיד המוסרי של מנהלים נזנח כליל והוחלף בקביעת תפקיד המנהל כשליח של בעלי המניות, האחראי לשורת הרווח. הערכים המוטמעים בתלמידים שייכים לתפיסת עולם אופורטוניסטית, קצרת טווח ןאינדיבידואליסטית. את התוצאה אפשר לראות בכל בורסה בעולם ולפגוש אישית בכל בית השקעות הקרוב למקום מגוריכם. אחת הדוגמאות בספר לזניחת השליחות החינוכית של בתי הספר למנהל עסקים ואימוץ התפיסה להיותם מקפצה אופורטוניסטית ותו לא היא שיטת דרוג בתי הספר המבוססת על דרוג השכר שמשתכרים בוגרי בתי הספר. אנשים הגיעו לניהול כי הם חיפשו כסף. נקודת מוצא מאוד בעייתית לבחירת מקצוע בחיים, מה גם שניהול הוא לא כל כך מקצוע. מה שמוביל אותנו לטענה המרכזית של הספר הנוגעת לשאלה האם ניהול הוא מקצוע, ואם הוא מקצוע האם בתי הספר לניהול מכשירים בעלי מקצוע.

תשובתו לשאלה הזו היא שלילית. הוא משווה את מקצוע הניהול לפרופסיות כמו רפואה ומשפטים, השוואה שחושפת בקלות את הפער. מכאן הדרך למסקנה אליה מגיע Khurana קצרה: להחיל על מקצוע הניהול את החובות המוחלות על עורכי דין ורופאים, כולל שבועת נאמנות נוסח שבועת היפוקרטס, כללי אתיקה מחמירים וכמובן רישוי. אולי התביעה הזו מרחיקת לכת ואולי היא דווקא מתבקשת לאור המשבר האחרון ואפיזודות דוגמת אנרון. (ביקורת על ספרו, כולל בחינת השאלה האם ביקורתו על בתי הספר למינהל עסקים רלוונטית גם למדינות אחרות (בעיקר בריטניה) ניתן לקרוא כאן).

בעוד שמינצברג ו – Khuarna פרסמו את ספריהם לפני המשבר הכלכלי, המשבר דווקא הופך את קולותיהם לרלונטיים מתמיד ובהחלט מעצים את הדיון על חלקם של מנהלים בהתהוותו.

 רק בשבוע שעבר ה- financial times פרסם מאמר  המאשים את תוכניות המוסמך במינהל עסקים ביומרנות ויהירות. במקום להתמקד בהכשרת מנהלים, הקנית כלים הנדרשים לניהול מעשי, הם התימרו לפתח ולהכשיר "מנהיגים". הם תרמו וליבו את המיתוס שהעולם לא זקוק יותר למנהלים אלא למנהיגים. היוהרה והיומרה הזו הוטמעה בקרב הבוגרים של בתי הספר האלה, שיצאו לעולם העסקים אחרי שנתיים בתחושה שעכשיו הם שולטים בעולם. בוגרים צעירים מדי, יהירים מדי ומתוגמלים מדי שקיבלו כוח ויכולת השפעה העולים על מידותיהם האמיתיות. לפני יומים גם המגאזין Harvard Business Review הצטרף לדיון. בבלוג של הרוורד התפרסם פוסט המוסיף עוד שמן למדורה שלהבותיה הולכות ומתגברות.

ללא קשר למשבר, התחיל דיון שהיה צריך להתחיל כבר מזמן על איכות הכשרת המנהלים בבתי הספר למינהל עסקים ולא רק שם. אני עוסק כבר כמעט 20 שנה בהכשרת מנהלים במסגרות אקדמיות ולא אקדמיות. ככל שאני עוסק יותר בתחום אני נעשה יותר ויותר משוכנע בצדקת תובנותיו של מינצברג. אני לא יודע אם בתי הספר לניהול אחראים למשבר הכלכלי, אבל אני יודע שמשהו מאוד לקוי מתרחש בעולם הכשרת המנהלים. פגשתי יותר מדי בעלי MBA שלא היה להם מושג בניהול, ויותר מדי חסרי MBA שהיו והנם מנהלים מצוינים. (כמובן שפגשתי גם לא מעט בעלי MBA שהיו גם מנהלים מוצלחים מאוד). לא צריך הבנה מעמיקה מדי בסטטיסטיקה כדי להבין את המשמעות: אין קשר.

בעברית אין הבחנה בין study ובין learning. על שניהם נאמר "למידה". אבל יש הבדל תהומי בין השניים. Study זה מה שאתה עושה באוניברסיטה, learning זה מה שיקרה לך (לפעמים) בחיים.

את המשפט הבא אני חייב לכתוב באנגלית:

You don't study to be a manager, you learn to become one.

ניהול הוא פרקטיקה ולא דיסציפלינה או פרופסיה. למידת ניהול אינה פעולה המתבצעת בכיתה ואתה לא נעשה מנהל ביום שקיבלת תעודה. למידת ניהול היא משהו שמנהלים עושים כל יום, כל עוד הם מנהלים. "אומנות הניהול" הוא ביטוי מתאים הרבה יותר מאשר "מדעי הניהול". בעיקר בגלל ששום ספר, מודל, שיטה או תיאוריה לא תקבל במקום המנהל את ההחלטה שהוא צריך לקבל. שיקול הדעת שלו, ערכיו, עקרונותיו האישיים ואישיותו יובילו להחלטה שהוא יקבל. הפוזיציה הניהולית מורכבת מדי מכדי שאפשר יהיה לעשות לה רדוקציה לעקרונות פעולה מוחלטים. לא פגשתי הרבה קבוצות מנהלים שלא ביקשו "כלים", אבל אני אומר להם תמיד שהבעיה היא לא בכלים אלא במי שמפעיל את הכלים האלה. בתי הספר לניהול הצליחו לפתח במשך מאה שנות קיומם הרבה מאוד כלים, עכשיו הם צריכים להתחיל ללמוד איך לטפל גם במפעילי הכלים האלה, כי כפי שהתברר עכשיו, לתת כלים בידים לא מיומנות או בשלות עלול להיות מעשה מאוד לא אחראי.


הנרי מינצברג על המשבר הכלכלי כמשבר ניהולי

נובמבר 1, 2008

יש לי פינה גדולה של הערכה לפרופ' הנרי מינצברג. חלק גדול מעבודתי נשען עד היום על ספריו. גם לאחר יותר מעשרים וחמש שנה עדין, ספרו structure in five הוא לדעתי ספר חובה על שולחנו של כל יועץ ארגוני.

כאן אפשר לשמוע ולראות ראיון שנתן "לרגל המצב". מאחר ומינצברג הוא מומחה לניהול הוא מנתח את מה שמתרחש בשוק ההון של ארה"ב השכנה (מינצברג הוא קנדי) כמשבר ניהולי ולא כמשבר כלכלי. הוא מבקר קשות (ולא לראשונה) את הדגש המוגזם שהמודל הניהולי הרווח בחברות ציבוריות שם על הטווח הקצר. מודל שמעודד לקיחת סיכונים אך לא לקיחת אחריות. אם היסכון יצליח – נרוויח הרבה מאוד כסף, אם הוא יכשל – אחרים יפסידו הרבה מאוד כסף. הוא תוקף את הערך  "מיקסום הרווח לבעלי המניות" (ערך שצץ ומופיע ביותר מדי הצהרות ייעוד וחזון בשנים האחרונות. כמובן שמיקסום הערך לבעלי המניות צריך להיות תוצאה ולא מטרה של הפירמה). מינצברג מדבר על הדגש הרב מדי שהושם על "מנהיגות" במקום על "ניהול" וחוזר על טענתו הידועה שתוכניות ה- MBA לא מצליחות לייצר מנהלים אלא לכל היותר מיצרות "אנליסטים" של דוחות כספיים.

הסגנון, הצניעות, שיקול הדעת ועומק הניתוח מהווים חלק מההסבר למה מינצברג הגיע לאן שהגיע. את תמליל הראיון אפשר לקרוא כאן.  

(תודה ליגאל חמיש על הלינק לסרט).


20 המשפיענים בתחום הניהול

יולי 9, 2008

ה- wall street journal פרסם את רשימת 20 האנשים המשפיעים ביותר על החשיבה הניהולית כיום. אם תרצו זו רשימת "הגורו'ס" העדכנית של הענף.

הנה כמה מחשבות שעלו לי תוך כדי רפרוף ראשוני ברשימה.

1. מבין חמשת המקומות הראשונים רק אחד הוא איש "מדעי הניהול" במובן הקלאסי של המילה – גארי האמל, יועץ ופרופסור לניהול בהרווארד. גרדנר מגיע מתחום החינוך ופרידמן וגלדוול הם סופרים. אני אוהב את המגמה הזו. אני חושב שמנהלים יכולים להרוויח הרבה יותר מספריהם של גלדוול (זה, וגם זהופרידמן  מאשר מספרי ניהול  המתימרים לספק מרשמי קסם ופתרונות פלא למצבים ניהוליים מורכבים.

2. הדבר השני שבלט לי ברשימה הוא העדרן של נשים. לא יודע מה זה אומר אבל זה בטח אומר משהו.   

3. שמחתי מאוד לראות שהנרי מינצברג הותיק והמצוין נמצא בעשירייה הפותחת. שניים מספריו מלווים אותי לאורך כל הקריירה שלי כיועץ. בזכות ספרו הקלאסי הזה הכרתי את הגישה הסטרוקטוראליסטית לניתוח ארגונים והספר הזה שינה את כל מה שחשבתי שאני יודע על תכנון אסטרטגי.

4. תום פיטרס הולך ומידרדר עד למקום ה- 18. פיטרס הוא אחד ממחוללי המהפיכה שאפשר לקרוא לה "המהפיכה הפוסטמודרנית"  בניהול. פיטרס היה המטיף בשער בנושאים חשובים כמו: שירות, חדשנות, יצירתיות בניהול אבל בעיקר נושא הבשורה של המצוינות כערך מרכזי בניהול ובעסקים. מתוך תשוקה אמיתית הוא הציע רעיונות שבזמנו נשמעו מהפכניים (כמו למשל חשיבות הערכים בניהול, יצירת מבנים מונחי מטרה במקום מטרות מונחות מבנה – מה שאפיין את "התאגידים האמריקאים" של שנות השמונים, פישוט וצמצום תהליכים, אחריות אישית בניהול ועוד). בשנים האחרונות הוא איבד מעט מקסמו. הרעיונות המהפכניים שלו הפכו לטריוויאליים, אחר כך לבנאליים, ועדין, אחד האנשים שאסור לפספס. הנה דוגמה.

5. אם מייקל דל וביל גייטס נמצאים ברשימה, למה לא סטיב ג'ובס? בכל זאת נדמה לי שגו'בס משפיע קצת יותר מדל.  

6. זה שבמקום ה- 5 נמצא איש חינוך ובמקום ה – 8 נמצא פסיכולוג אומר שאנשי העסקים הבינו משהו סוף סוף?