אובמה, או בוי

אוגוסט 15, 2011

כמה חמקמק הוא רעיון "המנהיגות". אינספור ספרים, מאמרים ומחקרים. אינספור תוכניות לפיתוח "מנהיגות". אלפי אתרים שיציעו לכם מרשמי אינסטנט והבטחות להפוך אתכם למנהיג ברגע, ביום, בשלושה ימים, בעשרה צעדים או 30 טיפים. ועדין לא פוצחה החידה עד תום.

רוב המנהיגים המוצלחים הם כאלה שלא רצו להיות מנהיגים. הם מצאו את עצמם בתפקיד בגלל הדחף לעשות משהו שבלעדיהם לא היה נעשה. למען הרעיון שבער בהם הם היו מוכנים לקחת על עצמם גם את עול ההנהגה. מה שהוביל אותם הוא התשוקה לממש רעיון ולא תאוות השליטה. יש והם נקלעו לתפקיד בגלל נסיבות מצביות, לעתים הסטוריות, שבשילוב יכולות ותשוקה אפשרו להם להוביל קבוצה, ארגון או עם. הפוליטיקאים בדרך כלל לא זוכים להמנות עם הזן הנדיר הזה של מנהיגים. הם דוחפים את עצמם לתפקיד. הם נלחמים על זכותם להנהיג. הם קוראים את העם אליהם הרבה לפני שהעם קורא להם אליו. לפעמים העם "עושה לו מלך", כי העם צריך מנהיג, והעם יכול להיות גם קבוצה, ארגון או סתם כמה אנשים שמצאו את עצמם בסיטואציה שדורשת מנהיגות. אנחנו מתוכנתים מלידה להיות מונהגים. ההורים שלנו למשל. לא ההורים שלנו לאחר שבגרנו ומרדנו. ההורים שלנו כפי שהם היו בעינינו כשהיינו לא יותר מצבר רקמות ותהליכים כימיים. הם הורו לנו את הדרך. הם הגנו עלינו. הם סיפקו לנו משמעות, בטחון, גבולות ואת הקוד הסודי והקסום איך לעזאזל נתמודד עם העולם המוזר הזה. הם פתרו לנו בעיות כשלא היינו מסוגלים לפתור בעיות. הם נתנו לנו פרשנות לכל מה שלא הבנו, ובהתחלה את הרוב לא הבנו. הן יכלו לעשות את זה כי הם היו שם קודם. הם עברו את זה. הם שלטו במשאבים והם שלטו בכללים. בלעדיהם לא היינו שורדים. אחר כך גילינו את האמת. אבל גילינו אותה רק כשהיינו יכולים להרשות לעצמנו להתמודד עם האמת. הסוד הגדול של מנהיגות בעידן הקדום של החברה התעשייתית במאה ה- 20 היה שהבעיות חזרו על עצמן (ושם התעצבה תפיסת "המנהיגות" המודרנית). מאחר והבעיות חזרו על עצמן היו למנהיגים פתרונות כיצד לפתור את אותן בעיות. בכל פעם שצצו זנים חדשים של בעיות, אותן הפתרונות הקיימים לא הצליחו לפתור נוצר משבר מנהיגות. לעתים הוא הוביל לקטסטרופה, לעתים הוא הוביל לבניית סדר חדש ומערכת חדשה של פתרונות שתוליד זן חדש של מנהיגים. התהליך יכול להמשך עשרות שנים. הוא איטי. הוא כואב ולא תמיד מצליח. מאחר וכיום אנחנו נמצאים בדיוק בתקופה בה סט הפתרונות הקיים כבר לא פותר את הבעיות החדשות (שאינן שכפול מחזורי של בעיות קודמות) אנחנו בעיצומו של משבר מנהיגות. לצערי לא אני המצאתי את ההסבר הזה. אולי כדאי להציץ במשנתו של פרופ' רון חפץ שמיטיב להסביר אותה.

ההליך הדמוקרטי בעידן המודרני ועוד יותר בעידן הפוסט מודרני המציא לנו שלל אמצעים, מניפולציות, ומקצועות שנועדו לשרת את דחף השליטה ותאוות השלטון של מי שרוצים להיות מנהיגנו. התוצאה היא מנהיגי פלסטיק. בעידן דוגמניות הפוטושופ, הקשר בינם ובין מנהיגות הוא כמו הקשר בין תוכניות ריאליטי למציאות. מסתבר שסיליקון יכול לעשות הרבה כשהוא מוחדר למקומות הנכונים. אחרי הכל אנחנו רוצים את היופי הרבה יותר מכפי שאנו רוצים את האמת.

כמה תקוות, חלומות,  ומאוויים נפגשו בטקס ההשבעה של אובמה. העולם עצר מלכת וצפה בעיניים נרגשות בטקס ההשבעה. עידן חדש נפתח. האופטימיות גאתה עד כדי כך שהועדה להענקת פרסי נובל מיהרה (מיהרה מדי, כפי שנלמד בהמשך) להעניק לו פרס נובל, שאפילו הוא עצמו התקשה להבין בזכות מה בדיוק זכה בו. אובמה הוא קורבן של תקופתו אבל מאפשר לנו הצצה לא שכיחה אל מאחורי הקלעים של תעשיית הפרונו הפוליטי ומנהיגות האינסטנט.

רק נבחר לו אובמה וכבר צצו "המומחים" (כן, מנהיגות רגעית מצמיחה מומחיות רגעית) שהציעו לנו ללמוד מנהיגות מאובה. באוגוסט 2009 יצא לאור הספר Leadership the Barack Obama Way: Lessons on Teambuilding and Creating a Winning Culture in Challenging Times.

זוהי כמובן רק דוגמה אחת. הרשת געשה בפוסטים "ומאמרים" שהציעו לנו שלל טיפים וטריקים שיהפכו גם אותנו לסוג של אובמה, כלומר "מנהיגים". תת ז'אנר שצמח לו הציע לנו ללמוד את תורת הנאום על פי דרכו של אובמה. למשל הספר בעל השם המפוצץ Say It Like Obama and WIN!: The Power of Speaking with Purpose and Vision

(המילה winning בגלגוליה השונים כנראה נדרשת בספרים שמיועדים לאנשים שמחפשים ספרים עם המילה winning).

כן, אובמה ניהול קמפיין מעורר השראה. הוא נשא נאומים מלוטשים, ויצר את התחושה הכל כך מתבקשת (אז כמו עכשיו) שכן, אפשר. עד שמסתבר שלא כל כך אפשר. מה שכן מסתבר זה שהכלים והמיומנויות הנדרשים כדי לזכות בתפקיד לא תמיד קשורים או מבטיחים גם את קיומם של הכלים והמיומנויות הנדרשים כדי להצליח בו. הפער הכואב שבין השיווק ובין המוצר, בין בעיות הקמפיין ובין בעיות הכהונה.

ועכשיו המוסיקה השתנתה. במקום ללמוד מאובמה איך עושה מנהיג, בואו נלמד איך לא. Drew Westen, פרופסור לפסיכולוגיה, פרסם לפני שבוע במהדורת יום ראשון של הניו יורק טיימס מאמר בשם המבטא הכל: What Happened to Obama? המאמר תוקף את אובמה במה שנחשב ליכולת מובהקת שלו – יכולת הנאום. אובמה מספר סיפור לא נכון, לא בונה נרטיב מרגש ולא מציע את התקווה שהציע במהלך הקמפיין. אבל אובמה לא מתגלה רק כנואם לא מוצלח. המאמר מתמקד גם בסדרת ההחלטות השגויות שמאפיינות את ממשלו של אובמה. ולא רק החלטות שגויות והעדר תקווה, אלא גם העדר אומץ. כפי שכותב פרופ' ווסטרן: "אובמה הביט בעיניה של ההסטוריה ובחר להשפיל את מבטו". אז איזו מנהיגות היא  מנהיגות ללא תקווה, ללא יכולת קבלת החלטות נכונות וללא אומץ?

אתם יכולים לזרוק את ספרי המרשמים "מנהיגות על פי אובמה" או להעבירם למדף ספרי האנקדוטות (יש לי אוסף שלם של "ספרי גבורה" על ארגונים ומנהיגים שביקשו אותנו ללמוד מהם עד שהמציאות הראתה לנו את כשלונם), אבל אל תמהרו להשליך את אובמה. יתכן ובסופו של דבר יתברר ככשלון, יתכן גם שלא. אובמה מלמד אותנו שיעור במנהיגות, אבל לא את השיעור שביקשו כותבי המרשמים ללמוד ממנו וללמד אותנו. השיעור שאובמה מלמד אותנו הוא של מנהיגות ריאלית, מנהיגות בלי פוטושופ, בלי סיליקון ובלי רחמים. מנהיגות ערומה של התמודדות, של כשלונות, של חיפוש דרך. הכישורים שיבחנו עכשיו הם אלה שמהם נבנית מנהיגות: היכולת ללמוד, היכולת לשנות פרדיגמות, היכולת להכיל עמימות, עוינות וכשלונות. היכולת להתייעץ. החכמה להקשיב והחכמה לא להקשיב. לתפקד בלחץ. לעמוד מול ביקורת. להמציא גלגל חדש. אינטליגנציה. אינטליגנציה רגשית. ולגבי יכולת הפרזנטציה – כשהתוכן יהיה ראוי, הפרזנטציה תעבוד בלי קשר ליכולות שיש לו או אין לו להעביר פרזנטציה. (מה שלא סיפרו לכם בספרי המרשמים זה שבסופו של דבר פרזנטציה "מנצחת" בזכות התוכן ולא בזכות האריזה).

ההסטוריה פינתה לאובמה מקום. האם יהיה ראוי למקום הזה והאם ימלא אותו רק ההסטוריה תדע לספר לנו. ואובמה יצטרך להתאמץ כדי לגלות האם קיימות בו התכונות הנדרשות ממנהיג. אלה התכונות שאדם מוצא בעצמו מבלי שידע כלל שיש בו אותן. זה מבחן המנהיגות תחת אש, ולא תחת זרקורי התאורה באולפני הטלביזיה או על בימות נאומי הבחירות.

ובשולי שוליו של עניינינו. כדי להבין עד כמה המציאות מורכבת, עד כמה התשובות חמקמקות, עד כמה האימה מוצדקת, עד כמה הכמיהה למנהיגות נואשת ועד כמה קצר המרחק בין שדרות רוטשילד לוושינגטון קצר ועד כמה הבעיה היא בעיה של התפוררות תפיסה, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר המצוין Can the Middle Class Be Saved? מתוך גליון ספטמבר הקרוב של the Atlantic.


שבוע הסטורי

נובמבר 8, 2008

 הזכיה של ברק אובמה נותחה ופורקה לגורמים במאות מאמרים וכתבות בכל העולם. בכל זאת, עוד כמה רגעים שראויים להתבונות נוספת, רגע לפני שהם באמת שוקעים אל תוך ההסטוריה שנכתבה השבוע.

ונתחיל במפסיד.

בתוך מלחמת ההכפשות כמה רגעים של אחריות והגינות מצד ג'ון מקיין. דווקא ברגעים האלה מבצבץ הפוטנציאל המנהיגותי של מקיין.

(ובשבוע הזה, 13 שנה לרצח רבין, קשה שלא לחשוב כמה אמירות כאלה היו חסרות מצד נתניהו ושרון באותו קיץ הזוי של 2005).

מקיין עשה הרבה טעויות במהלך הקמפיין שלו. חסר לו הברק (אה…אה..) והיכולת המאגית של אובמה שתיכף נגיע אליה. כמה עצוב שהנאום הטוב ביותר שלו בכל הקמפיין הוא דווקא הנאום הזה.

ושוב, אני לא יכול שלא להשוות את זה למתמודדים שלנו ולקנא. חלק מההבדלים נעוצים בשיטת הממשל שלנו שמנציחה את הסטקוריאליות גם לאחר הבחירות ומחייבת מעין התמודדות נצחית ורציפה בלי באמת יכולת ויתור וחיבור. כמה גדול היה יוצא מופז לו הוא היה נואם נאום דומה לאחר הפסדו בפריימריז למשל. אבל מופז הוא לא בליגה הזו. בעצם אף אחד מהמתמודדים שלנו לא בליגה הזו.

היועץ.

ברק אובמה, האיש והנצחון הם תוצאה של מכונה משומנת, מדויקת ומרשימה של אסטרטגיה שיווקית חדה ויישום כמעט משולם של אותה אסטרטגיה. אובמה הוא דוגמה דרמטית לעוצמה ולתפקיד של רגשות ומלים בבניית מנהיגות. כמובן ששום יועץ לא יכל היה להוביל לביצוע כל כך מוצלח של אסטרטגיה ללא מועמד עם נתוני פתיחה טבעיים (בעיקר המראה והיכולת הרטורית המרשימה). נקודות החולשה (שורשים מוסלמיים? משפחה הרוסה? בן למהגר?) הפכו כולם לחלק מסיפור אנושי מרגש. אז תכירו את האיש שמאחורי האסטרטגיה. היועץ. דיויד אקסלרוד (יהודי, אלא מה). קצת על האסטרטגיה אפשר לקרוא כאן.

בקטע הבא, אקסלרוד נשלח להגיב על טענה שפורסמה במהלך הפריימריז (מי זוכר?) והאשימה את הילרי קלינטון כאילו היא מצפה "לאירוע טרגי" שימנף את הקמפיין שלה. למרות ההזדמנות וההזמנה לתקוף ישירות את המתחרה, היועץ נשאר נאמן לאסטרטגיה. רק חיובי. האם אתם יכולים לדמיין את מוטי מורל או אייל ארד בתפקיד הזה?

.

המנצח

כל מילה מיותרת.

 

העתיד

כמה רחוק יכול להיות הפער שבין ההבטחה ומימושה יודע כל איש שיווק. כמה רחוקים ושונים הכישורים הנדרשים לזכות במשרה מהכישורים הנדרשים להצליח במשרה יודע כל יועץ ארגוני או הסטוריון. מה תוליד ההבטחה הגדולה הנקראת אובמה? באמת עולם חדש? האם מאחורי האריזה הנוצצת קיים מוצר שיכול לממש את ההבטחה? מהי בכלל ההבטחה?

מנהיגות אמיתית נשענת על שני סוגי כישורים, שלא תמיד מגיעים ארוזים יחד באותה חבילה. סוג אחד של כישורים קשור ליכולות לרתום, להלהיב, לרגש, לשכנע, לגייס אנרגיה ולהוביל אחרים לכוון אליו אתה רוצה שילכו. סוג שני של כישורים קשור ליכולת לזהות את הכוון הנכון אליו יש להגיע. לאן להוביל? מה נכון לעשות? מה צריך להשיג? מה אנחנו רוצים שיהיה? מה נכון שיהיה? מה הן ההחלטות הנכונות?

יכולת רתימה בלי תוכן נכון מולידה בדר"כ קטסטורופות. הרבה מאוד מנהיגים רתמו, הלהיבו המונים וגררו אומות וארגונים לאסון. פשוט כי הכוון לא היה נכון. התוכן היה שגוי. מנגד, הרבה מאוד רעיונות נהדרים נותרו דוממים בדפי תוכניות אסטרטגיות או ההסטוריה פשוט כי לבעלי אותן רעיונות לא הייתה שום יכולת לחבר אליהם אנשים.

ברק אובמה הוכיח שיש לו את סוג הכישורים הראשון במנות וברמות נדירות. השאלה הגדולה שנשארה פתוחה עכשיו היא לאן תוביל אותנו כל האנרגיה הזו.