עונת הסיכומים

דצמבר 22, 2011

עוד שנה עומדת להסתיים. 2011 הייתה אחת השנים היותר דרמטיות שראינו בעשורים האחרונים. זו לא הייתה שנה של שינויים אלא שנה של מהפיכות. מהפיכות דורשות יותר משנה, ולכן השנה הזו לא יכולה לסכם את המהפיכות אלא רק לסמן את מועד תחילתן. מה שהחל ב- 2008 כמשבר פיננסי , שנראה לעתים כמשבר חולף, התברר השנה כאות הפתיחה של עידן חדש. לא רק פיננסי. משטרים קרסו. רודנים ששלטו עשרות שנים התנדפו. מודלים כלכליים ופוליטיים התנפצו לנו בפנים. פוסט בפייסבוק הוציא מאות אלפים לככרות ולשדרות, 140 תווים בטוייטר שווים יותר מתמונה אחת ששווה יותר מאלף מלים. בצונמי התכני אין עוד מקום לאלף מלים. שתי מלים יכולות לעשות את העבודה. צדק חברתי. כשהעם יכול להפיל את קדאפי, להעיף את זהבית כהן זה באמת לא חכמה.

ב- 2011 הרבה אנשים התעוררו מחלום. אשלית הסדר, ואשלית ה"יהיה בסדר" הוחלפו בחרדת "הכל לא בסדר". הפתרונות הרגולטורים דוגמת ועדת בכר רק התבררו כלא יותר מחלטורה ופיאסקו של קבלת החלטות. הבעיות שהן יצרו גדולות עשרות מונים מהבעיות שנועדו לפתור. הריכוזיות עולה לנו הרבה יותר ממחיר הקוטג' או מחשבון הסלולר. העם הבין שדופקים אותו, אבל עוד לא הבין איך יוצאים מזה. ההבנה עצמה היא הישג לא מבוטל.

הטיקונים התגלו בשווים האמיתי. מתברר שהנצחונות שיוחסו לכשרונם הפנומנלי לא היו יותר מנצחונות טכניים. כל עוד הקבוצה היריבה לא הגיעה למשחק היה להם קל לצבור נקודות. אנחנו ראינו רק את הטבלה בלי להבין במשחק. עכשיו אנחנו מבינים. ברגע שמתחילה ולו מידה מזערית של תחרות הם קורסים כמו דחלילי ניהול במקום להתמודד כמו מנהיגים. או נסים על נפשם כמו עמוס שפירא שתזמן את פרישתו רגע לפני פרוץ הסערה. שמישהו אחר ירטב בסערה. 50 מליון שקלים נראה לי סכום גבוה מדי לדחלילי הסלולר, הבנקאות, הקמעונאות. זה פחות או יותר הסכום שלקחו מר אבנר ומר שפירא מהציבור. הכל חוקי. הכל כשר. והם כמובן לא אשמים. זה השוק שכשל.

כתורתו של המאמר המרכזי מאת Gary Hamel בגליון האחרון של Harvard Business Review היא: First let's fire all the managers. לא פחות.

גארי האמל טוען שהמנהלים הם הגורם הכי פחות יעיל בארגון. הם יקרים, מגדילים את הסיכון לקבלת החלטות גרועות, מאטים את תהליך קבלת ההחלטות, ובמקרים רבים מפריעים לעובדים לעשות את עבודתם. לא פחות. צריך לקרוא את המאמר (למנויים בלבד) כדי להבין שהאמל לא צוחק. גם הוא התייאש.

עוד ידובר בשנה הזו, 2011, הרבה אחרי שהיא תחלוף. הזרעים נזרעו. מה יצמח מהם עוד מוקדם לקבוע. בלתי אפשרי לקבוע. אי אפשר לסכם ועוד מוקדם לסכם. בינתיים, נסתפק במקבץ סיכומי ביניים בתחומי הניהול וסביבתם:

רשימת 15 המנכ"לים השנואים ביותר בעולם הטכנולוגיה לשנת 2011.

10 החברות הגרועות ביותר והטובות ביותר לשנת 2011. כן, אפל במקום הראשון בדרוג הטובות ביותר.

המנכ"לים הגרועים של 2011.

10 ספרי הניהול של 2011.

"המלה" הנבחרת ל 2001

7 חברות ההיטק שהכי טוב לעבוד בהן.

הבעיה הגדולה ביותר של העולם.


דילמה על הבוקר

נובמבר 24, 2011

כבר הרבה מאוד שנים שגרת פעולות ההתעוררות שלי כוללת את טקס פתיחת הדלת, הרמת העיתון וצעידה לעבר הקפה תוך כדי עיון בכותרות העמוד הראשון. כבר הרבה מאוד שנים, העיתון הוא "הארץ". כן, יש אפליקציה ואפשר לקרוא אותו גם אחרת. בכל זאת יש משהו בנייר. כנראה שמתי שהוא גם מזה עוד נצטרך להגמל.

לפני שלושה ימים – הפתעה. לצד הארץ מונח לו גם מעריב. טעות חשבתי. "לא טעות ולא מקרה" פירשן עבורי בני (החשיבה שלי בבוקר איטית במיוחד), "זה דנקנר נגד רולניק".

ולפרשנות בהרחבה:

אם יש משהו שישמח את דנקנר זה נפילת דה מרקר. העיתון שמוביל כבר שנים אג'נדה ברורה ועקבית נגד הריכוזיות, נגד תרבות הטייקונים, המונופולים והפקרת "הבלתי מחוברים והבלתי מסודרים" (שזה כל מי שלא מוגן על ידי ועד עובדים חזק, מפלגה השומרת על האינטרסים לו או חברים במסדרונות ההון – שלטון). העיתון הזה חיבק, דחף ותדלק את המחאה החברתית. העיתון הזה לא מרפה. אם יש משהו שישמח את דנקנר וחבורתו זה הפסקת הרעש המטריד הזה.

מאז קנה הדנקנר את מעריב היו פניות מצידו ובשמו כמעט לכל מי שמחזיק מקלדת בבית הארץ. חלק התפתה ועבר. חלק התפתה והתאפק.

מאחר ומעריב ממשיך להופיע בפתח דירתי כבר יום שלישי ברציפות, אני מניח שזו לא טעות. זו אסטרטגיה. בואו נפנה למנויי הארץ וננסה להעביר אותם. אני בטוח שאחרי שבוע או שבועיים של חינם יגיע הטלפון ממחלקת הטלמרקטינג. הצעה מפתחה. חודשיים חינם, כמה שקלים לחודש…בוא תעבור.

לא יודע איך מעריב קיבלו את רשימת מנויי הארץ. לא יודע אם כל המנויים זוכים למתנה הזו על הבוקר. לא יודע כמה זמן זה ימשך. אבל מאחר ואני חס על סעיף הוצאות השיווק והמכירה של מעריב, אני כבר מודיע להם בזאת שחבל על הזמן. הם יכולים להפסיק לחלק לי את העיתון בחינם (בלאו הכי אני לא קורא אותו) ולחסוך את השיחה. לא כי העיתון לא טוב (לא יודע). אני אפילו רוצה שהוא יצליח (למען התחרות). אני לא אעבור למעריב כי אני לא יכול לסמוך עליו. הנה דוגמה מקרית: למה לא לנצל את הבמה כדי לפגוע במסקנות ועדת הריכוזיות? לא שהויכוח לא ראוי, אבל יש הבדל בין דעות מקצועיות "נקיות" ובין עמדות שבאות "מהפוזיציה".

עכשיו מעריב תמיד יהיה חשוד כמי שמדבר מהפוזיציה. כמו מנהלי בתי ההשקעות שתמיד צריך להזהר בהמלצותיהם לגבי מגמות שוק ההון, כמו מתווכי הנדל"ן והקבלנים שתמיד צריך להזהר בתחזיותיהם לגבי שוק הנדל"ן. מעריב הפך להיות "בעל ענין" בדיונים המרכזיים המונחים במרחב הדיון הציבורי. בעצם זה לא רק מעריב. גם ביקורת הטלביזיה של ידיעות למשל עמוסה באינטרסים של בעלי ענין, גם החדשות הפוליטיות של ישראל היום משרתות בעל ענין אחד, גם גלובס. ומי נשאר?

כשהקריאה בין השורות הופכת להיות משמעותית יותר מאשר הקריאה בתוך השורות, המאמץ, ועוד על הבוקר גדול עלי וכבד עלי. אז אל תתקשרו. ושיהיה בהצלחה.


ג'ובס. סטיב ג'ובס.

אוקטובר 6, 2011

מעט מאוד אנשים יכולים להכנס למועדון המצומצם של אנשים ששינו את העולם. ועוד פחות יכולים להכלל במועדון החברים של האנשים ששינו את העולם לטובה. סטיב ג'ובס יהיה חבר כבוד במועדון הזה. גו'בס פרש מניהול אפל כשהיא בשיאה, גם טכנולוגית וגם פיננסית. עכשיו זה לא הזמן לנתח מה יקרה לאפל (על זה כתבתי עם יציאתו של ג'ובס לחופשת המחלה הראשונה שלו, כאן). עכשיו זה לא הזמן לנתח מה יקרה לתעשיה שלמה. עכשיו זה הזמן לעצור לרגע לזכרו של אדם שגרם לעולם שלם לעצור את נשימתו ולהתרגש יותר מפעם אחת. אפל הייתה חברה אלגנטית אבל גם אגרסיבית, היה לה מועדון מעריצים שמזכיר יותר קבוצות כדורגל ולהקות רוק וגם עדת מבקרים לא קטנה, היא פתחה לנו עולמות חדשים של שימושיות וחוויה אבל גם נעלה אותם בתת – עולם אותו היא ניהלה ובו היא שלטה ביד רמה. הרוב הצביע ברגלים ובאצבעות והתמסר מרצון (ובהתלהבות ובאהבה) לשליטתה. הסתירות והפערים האלה יצרו סיפור מרתק של מנהיגות, שיווק, עיצוב, ניהול חווית לקוח והשפעה. סיפור שעוד ילמד וינותח.

לפני כחצי שנה קיבלתי בקשה לכתוב אחרית דבר לספר על ג'ובס שתורגם לעברית ויצא לאור לקראת שבוע הספר. קיבלתי לידי את כתב היד של הספר בלא מעט חשש. אני לא אוהב במיוחד ספרים שמנסים להכליל וללמד את כולם איך להיות כמו סטיב, לחשוב כמו סטיב, לעצב כמו סטיב (או כל גאון או "מנהיג" אחר לצורך הענין). מנהיגות וגאונות הם שני דברים (מני רבים) שלא עובדים עם copy & paste. למזלי הספר התברר כלא שייך לז'אנר הזה. הוא מציג ניתוח מעניין של דרכי הפעולה והחשיבה של סטיב בלי לנסות להפוך את העקרונות האלה למרשמי ספר בישול.

הספר יצא לאור בארה"ב ב – 2008, כתיבתו הושלמה במהלך 2007. במונחי התעשיה זה הרבה זמן. הצורך באחרית הדבר היה לתת השלמה קצרה למה שהתרחש בשלוש השנים שחלפו מהשלמת כתיבת הספר ועד יציאתו בעברית. הנה אחרית הדבר כפי שנכתבה במרץ 2011. עמדתי בפיתוי לא לעדכן אותה למרות שהיא ראויה לעדכונים פה ושם.

 כתבתי שם בין השאר:

"… בחשיבה חדשנית יוצאת דופן אפל הגדירה מחדש את השוק הסלולרי עם השקת האיפון והמציאה שוק חדש באמצעות האייפד. זה לא טלפון, זה לא מחשב, אז מה זה? נדרשו כמה חודשים כדי לעכל את המהפיכה. כמו האייפון, גם האייפד מדגים את עומק החשיבה האסטרטגית ואת החדשנות של סטיב ג'ובס ואפל. לא מדובר רק בחדשנות טכנולוגית אלא ואולי בעיקר בשילוב המערכתי בין טכנולוגיה, שימושיות ומודל עסקי.

האיפוד לא רק הגדיר מחדש את חווית השימוש בנגני מוסיקה, אלא הגדיר גם את אופן צריכת המוסיקה בעידן הדיגיטלי והציע מודל עסקי חדש לתעשיית המוסיקה כולה. האייפון לא רק הגדיר חווית שימוש חדשה בטלפון סלולרי אלא הציע מודל עסקי לתעשיית הסלולרית ששנים התחבטה בשאלה כיצד לייצר הכנסות מתוכן ולא רק משיחות. חנות האפליקציות של אפל היא מהפיכה צרכנית נוספת, ומשמשת מודל חיקוי לענף כולו. האייפד נולד מתוך כוונה לחולל את המהפיכה הצרכנית ביחס לתכנים דיגיטליים נוספים ובעיקר עיתונות, ספרים וסרטים. בעולם הדיגיטלי קיים פער מובנה בין החידושים הטכנולוגיים ובין גיבושם לכלל מוצרים שימושיים ולמודל עסקי יציב ורווחי. אין חברה שהצליחה לשלב בין הפערים האלה טוב יותר מאפל. השילוב בין חומרה, תוכנה, חנויות דיגיטליות כמו האיטיונס והאפפסטור, חנויות פיזיות וחווית שימוש וצריכה עקבית וייחודית הפכו את אפל לא רק לחברה טכנולוגית מובילה אלא לחברה קמעונאית פורצת דרך שהשפיעה על תעשיה שלמה ועל הדרך בה כל אחד מאיתנו יחיה כצרכן דיגיטלי.

מהפיכות טכנולוגיות מצריכות מודלים עסקיים חדשניים. ג'ובס הצליח לשלב בין שלושה עולמות: טכנולוגיה, חווית משתמש וצרכנות, משימה שרק מעטים הצליחו בה והיא זו שהביאה את אפל למעמד של חברת – על המגדירה ומעצבת את הדרך בה אנו חיים את חיינו הדיגיטליים".

בכל פעם שאני פותח את ה – ipad שלי התחושה היא לא של הפעלת "אביזר אלקטרוני". משום מה יש לי תחושה שמתנהלת בינינו איזו מערכת יחסים. כל פעם סוג של ריגוש, הפתעה, גילוי של עוד פיצ'ר  שלא שמתי לב אליו. הוא ידידותי ואינטואיטיבי ופשוט אבל גם מסתורי ומלא הפתעות. זה סוג של magic שמרמז שאולי יותר מכל סטיב ג'ובס היה בכלל קוסם.


היום זה היום: blogday 2011

אוגוסט 31, 2011

הרעיון שנולד ב- 2005 נשאר מקסים בעיני. הרי מה זה כל הרעש הזה אם לא חדוות השיתוף? אז גם לשיתוף מגיע יום חג. 5 בלוגים שאספתי בשנה האחרונה, רק אלה שאני נהנה לחזור אליהם ואולי גם אתם תשמחו.

1. הבלוג עם השם המבטיח  you are not so smart מוקדש כולו להטיות, עוותים ואילוזיות שמשבשות את עבודת המוח שלנו. אותה מכונה מרתקת שכל כך קל לשבש אותה.  מזכיר את ז'אנר האי – רציונליות שתפס תאוצה בשנים האחרונות אבל גם חוזר לקלאסיקות בפסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית וכל זאת בכתיבה קולחת ומקורית. שווה כל פוסט.

2. הבלוג של פרופ' Michael Roberto, מוקדש לניהול ומספק תובנות לסוגיות ניהוליות תוך התבססות על מחקרים אמפיריים. לא גולש לזירת "הטיפים" מה שמשאפשר לו לכבד את האינטליגנציה של הקורא.

3. הבלוג של ראסל דיוויס יזכיר לחלק מאיתנו את צינור לילה.

4. לחובבי הרטרו, הבלוג how to be a retronaut מספק אוסף ויזואלי מרשים של כל מה שעבר זמנו.

5. את הבלוג של מורד שטרן גיליתי במקרה. מייד נדלקתי על ההומור העצמי. אנשים שלוקחים את עצמם במידה ראויה של חוסר רצינות יוצרים בדרך כלל דברים רציניים. כנסו ותגלו בעצמכם.


זה דילן

יוני 21, 2011

זה דילן. אין בכותרת סימן שאלה. זה דילן עם נקודה. או סימן קריאה. זה דילן, וזהו.

אני לא נמנה עם החסידים שעולים לקברי צדיקים או טובלים במעיינות קודשים. הטקסים הדתיים שלי כוללים משחקי כדורגל והופעות רוק. שניהם טקסים דתיים, שניהם קשורים קשר עמוק לאמונה ורגש ולא קשורים לשום דבר רציונלי, אפילו לא במקרה.

אתמול הלכתי למעיין הקדוש. קוראים לו בוב דילן. אין מישהו רלוונטי בעולם הרוק שלא שתה מהמעיין הזה, לא לקח ממנו משהו או לפחות טבל את ידיו במימיו. רק בשביל ההרגשה. מברוס ספרינגסטין ועד שלום חנוך, ממרק קנופלר ועד מאיר אריאל, וכל מי שביניהם, לפניהם, מאחוריהם או לצידם.

הויכוח שהתעורר אחרי ההופעה אתמול (צד א', צד ב') הוא ההמשך הנכון של ההופעה ורק מעצים את גודל האירוע. אני לא תיאולוג של הרוק, גם לא מבקר מוסיקה. אני רק איש מאמין שמחפש מדי פעם את החוויה המיסטית שרק מפגש פנים אל פנים עם הכהן הגדול יכולה להעניק. עליה לרגל. אבל דילן הוא לא הכהן הגדול. הוא רק נביא הזעם.

כמו כל טקס, גם מופע רוק, בנוי על מחזור צפוי של התרחשויות, התנהגויות ואמירות. ההצמדות לדפוס, המחזוריות, התרחשות הצפוי, הם הבסיס לחוויה האקסטטית. היא זו שמאפשרת לקהל למלא את תפקידו בטקס. המבנה של טקס טיפוסי כולל פחות או יותר את החלקים ההכרחיים הבאים: הכהן הגדול מברך את הקהל ( hello Israel, I'm so happy to be here…you're great), וכמובן.. Shalom. יש המהדרין ואף מוסיפים thank you אחרי כל שיר. אחר כך הכהן יבצע את מה שמענין אותו (בדרך כלל השירים הפחות מוכרים והיותר חדשים) ובסוף יתן לקהל את מה שמענין את הקהל (השירים הישנים והטובים, או הלא טובים אבל המאוד מוכרים, שהיו מוסיקת הרקע של אירועים או תקופות בחייו). זה השלב בו הקהל יכול לקחת חלק פעיל בתפילה. להכנס לאקסטזה. לעלות על הכסאות, להדליק את הנרות ולמלמל את מילות התפילה. בסוף יהיה חיבוק גדול ואוהב. נקנה כמה תשמישי קדושה בדרך החוצה שבדת הרוק קרויים merchandise   ונצא מחוזקים באמונתנו, שלמים עם דרכנו, אוהבים יותר כי אלוהים אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו בחזרה, או להיפך.

בוב דילן לא נתן לקהל שום דבר מכל זה. אם אתה באמת אלוהים, או לכל הפחות נביא אמת, אתה לא מתעסק עם הטריוויאלי, ואתה גם לא מדבר בערוצים מקובלים. אתמול בוב דילן לא פתח את הפה כדי לאמר ולו מילה אחת. לא שלום, לא להתראות, לא תודה. הוא אפילו לא הציג את נגניו (המצויינים). אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שראיתי הופעה בה האומן לא אומר משהו לקהלו ולא נותן קרדיט לנגנים. הם גם לא קיבלו את גיג קטעי הסולו המקובל. חבל, אבל לא זה הענין. אתמול אלוהים דיבר אל עמו אבל בשפה אחרת, בטח לא בשפת העם. דילן הוא לא כהן שמבצע טקס דתי, הוא מעצב את הטקס עצמו. וככה מחייב אותך לבחון את אמונתך, את דרכך, את ציפיותיך. אלוהים טוב הוא אלוהים שגורם לך לחשוב. המופע אתמול היה אירוע אינטלקטואלי ואינטליגנטי. האנשים באו לטקס ומצאו עצמם בהרצאה תיאולוגית. אלוהים בוחן לא רק את אמונת מאמיניו בו אלא את  אמונתו במאמיניו, בתורתו. מעמיד אותה, את עצמו ואותנו במבחנים. כן, האלוהים הזה הוא גם יהודי.

דילן כותב את שיריו מחדש במהלך ההופעה. לקח לך לפעמים חצי שיר כדי לזהות מה הוא שר. דילן, שאף פעם לא היה זמר גדול הוריד מעל הפרק את איכות קולו של הזמר כבר לפני 40 שנה (ובכך פרץ דרך לדור שלם של "זמרים" והגדיר מחדש מה היא שירה ברוק). לכן השאלות לגבי איכות קולו לא רלוונטיות (אבל אם אתם כבר שואלים, אז התשובה היא ככה ככה). דילן פתח את ארון הקודש, ונתן לנו לשמוע איך השירים היו נשמעים לו היו נכתבים היום. זה כמובן מוציא את העוקץ הנוסטלגי מהטקס, וגם מונע את השירה בציבור. טוב שלא הייתה שירה בציבור. בשביל להנות הקהל התבקש אתמול להתאמץ. לבחון את אמונתו ואת עצמו, בעיקר את עצמו.

המשחק עם מבנה הטקס היה החוויה המרכזית אתמול. חוויה מרתקת אינטלקטואלית ועקרה רגשית. כמו מוזיאון לאומנות פוסט מודרנית. הרגש מגיע, אם בכלל, אחר כך, אחרי התובנות. מעבר לכך לדילן יש גם אמירה. האריזה של השירים הייתה מצויינת. יחידת קצב מהודקת ומקצועית החזירה את דילן לאבני הבסיס של דת הרוק'נ'רול. מהלכי האקורדים הבנאליים של הרוק והבלוז היו הבסיס לערב הזה. ודילן ונגניו הראו מה אפשר לעשות עם אבני הבסיס. כל התורה על רגל אחת.

כמובן שאפשר היה לעשות את זה יותר טוב. אבל כבר מהרגע הראשון ששמעת את הקול הסדוק, עף סף שבירה, ידעת שלא צריך. 100 הופעות בשנה. הרבה שנים. תמיד אותו דבר. המעיין לא מדבר אליך, הוא גורם לך לדבר אליו ובעיקר לעצמך.

אז איך היה? אני חושב שאת התשובה הטובה ביותר נתן דילן במשפט האחרון שהוציא מגרונו:

the answer is blowing in the wind

ונסיים בשיר (כן, הוא שר אותו גם אתמול, אבל לא בדיוק ככה).


שמחה גדולה: אנחנו מאושרים

אוגוסט 15, 2010

דמיינו לעצמכם מדינה קטנה, מבודדת, מדינה ששרידותה מאויימת ומוטלת בספק, מדינה שהלגיטימיות שלה בעולם נשחקת ונגרסת יום יום. דמיינו לעצמכם מדינה שבכל מדד כמעט היא רחוקה מרחק רב ממה שנהוג לכנות "מדינות מפותחות": מערכת החינוך שלה מדשדשת, מערכת הבריאות שלה דועכת, בעוד שני עשורים מחצית מתושביה הבוגרים לא יוכלו לקחת חלק משמעותי בשוק העבודה של העולם המפותח. ההכנסה הממוצעת בה רחוקה מהמקובל במדינות המערב, התוצר שלה הוא כמחצית מהמקובל במערב. דמיינו לעצמכם מדינה בה הממשלה מתקשה למשול ואפילו פרויקט של רכבת עירונית גדול עליה. במדינה הזו שערוריה רודפת שערוריה, פרשת שחיתות חדשה פורצת כמעט כל שבוע. ראש ממשלה שלה ונשיא שלה מועמדים לדין פלילי, ראשי הצבא שלה שקועים עד צוואר במלחמות גנרלים בנוסח רפובליקת בננות. המשק שלה מרוכז בידים מעטות מדי, ואזרחיה משלמים עבור השירותים שהם צורכים יותר מדי ומקבלים פחות מדי. קחו את המדינה הדמיונית הזו ונסו לנחש מה היו תושביה עונים לו נשאלו עד כמה הם מאושרים.

כאן תרגיל הדמיון הקצר שלנו חוזר ומתחבר למציאות. בסקר עולמי שמכון גאלופ פרסם לפני כמה שבועות התברר שבמדינה הזו התושבים דווקא מאוד מאושרים. למעשה הם מאושרים עד כדי כך שזיכו את המדינה שלהם במקום ה- 8 מתוך 155 מדינות, במדד האושר, אותו היא חולקת עם מדינות כמו קנדה ושוויץ. כן כן, שוויץ. היא מדורגת לפני אנגליה (במקום ה- 17), ארה"ב (במקום ה – 14), צרפת (במקום ה- 44), או גרמניה שהגיעה רק למקום ה- 33.

אושר היא תופעה חמקמקה וקשה להגדרה. נניח שאין קשר בין עושר לאושר (למרות שדווקא בראש הרשימה נמצאות כרגיל המדינות הסקנדינביות שהצליחו כנראה לפצח את הנוסחה של "גם וגם" ולממש את ה"בעושר ובאושר", ובתחתית כרגיל, מדינות אפריקה). ההסבר לאושר בלי עושר אולי מונח במחוזות הסוציולוגיים. אבל גם כאן, במדינה מפולגת, משוסעת חברתית, אתנית ודתית וקרועה בנסיון לגבש ליבה ערכית משותפת ללא הצלחה, קשה להניח שהפתרון טמון במרקם חברתי ייחודי הגורם לאושר. הרי מה אהוב יותר על ישראלי מלקטר על אחיו הישראלים? (על אושר הבא מאהבת זרים, סובלנות ופתיחות באמת אין מה לדבר פה).

אין כמו מיקומה של ישראל בסקר הזה, שנקבע כאמור על ידי הדרוג שנתנו לעצמנו, כדי להדגים את נפלאות נפש האדם.    רק לעתים נדירות אנחנו זוכים לראות בפעולה מנגנונים פסיכולוגיים (ידועים אומנם, אבל אכזריים) שכל תפקידם לסנן, לעוות ולסנתז את המציאות כך שתחושת האושר תתאפשר. גדולתו וקטנותו של האדם מתמזגים לרגע קטן שימלא את המתבונן מהצד בחמלה אנושית, או גיחוך.

למי שבכל זאת, כמוני, חייב להרוס את הרגע הזה עם קצת הסברים הנה דן גילברט עם הסבר שמנסה להכניס הגיון למה שלא יכול להיות הגיוני. אבל בעצם מה זה משנה,  העיקר שאנחנו מאושרים.

  

Add to FacebookAdd to DiggAdd to Del.icio.usAdd to StumbleuponAdd to RedditAdd to BlinklistAdd to TwitterAdd to TechnoratiAdd to Yahoo BuzzAdd to Newsvine


זה נגמר

יולי 12, 2010

  יוסי קורן ואני מכירים כבר למעלה מעשור. על הרבה מאוד דברים אנחנו מסכימים, ועל אחרים אנחנו נהנים דווקא לא להסכים. זה מה ששומר על הענין במערכת היחסים הזו. בדבר אחר אנחנו ממש חלוקים, לא מסיבות רציונליות אלא מסיבות דתיות. כדורגל. אני שייך למחנה האדום ויוסי לצהוב. גם עם זה למדנו להסתדר. במהלך השנים יצרנו יחד כמה דברים. מצגות, סדנאות, ועבודות ייעוץ משותפות. מעולם לא כתבנו פוסט משותף. עכשיו זה בא. מה שהתחיל בשיחה שגרתית באמצע המונדיאל התפתח לכמה תובנות משותפות. הנה הן לפניכם:

 כוכבים יש בשמיים

לא מעט נבחרות הגיעו עם כוכבים נוצצים, רונאלדו, קאקה, רוני, מסי. כולם ראו את הגמר בטלוויזיה מהכורסא בסלון. כדורגל הוא משחק קבוצתי, לקבוצה יש משמעות מעבר לבודד. אין זה אומר שאין מקום להברקות חד פעמיות של כוכבים אבל כאשר עוסקים בריצה למרחקים ארוכים, התלכיד הקבוצתי הוא שקובע.

הלקח הארגוני – אפשר לגייס כוכבים, טאלנטים ואנשים מבריקים. הם באמת יכולים לעשות שינוי, אולי את ה – שינוי אבל אם הארגון כולו לא בנוי על שיתוף פעולה, "משחק קבוצתי" ויכולות מאוזנות גם הכוכבים הגדולים לא יושיעו. בניהול, הרבה פעמים במקום להשקיע בחיפוש אחר "הכוכב המושיע" כדאי להשקיע בבניית "הצוות המנצח". הנס הזה לא קורה לבד, צריך לעבוד בשבילו.

  סבלנות ויכולת להכשל

ספרד הפסידה במשחק הראשון שלה נגד שוויץ. בסוף היא לקחה את הגביע. לשחקנים שלא רגילים לשחק יחד לוקח זמן להכיר האחד את השני, ללמוד לתפקד יחד, להתרגל האחד לשני. לא ניתן לצפות שנבחרת תצליח מיד ובהתחלה. תפקיד המאמן לוודא ולדאוג שהקבוצה לא תתפרק אחרי הפסד כזה. יכולת השיקום וההתאוששות היא קריטית בלוח משחקים צפוף ואינטנסיבי. היכולת להרים את הראש ולהמשיך קריטית במסע הזה.

 לקח ארגוני – אחת הסכנות הניהוליות הגדולות ביותר היא חוסר היכולת להתמודד עם כשלונות. אין מנהל שלא טועה, אין עובד שלא נכשל ואין ארגון שלא צבר כשלונות גדולים יותר או גדולים פחות. יש לנו יחד 40 שנות נסיון. עדין לא נתקלנו בארגון שכל הפרוטפוליו שלו מורכב רק מהצלחות.

  ליצני האימון והניהול

מראדונה היה שחקן גדול. מאז הפסיק לעבור דרך סמים, השמנה קיצונית, הרזיה, חבר של הוגו צ'אבס ועוד ועוד. הוא עשה הכל חוץ מלעסוק באימון. מינויו כמאמן נבחרת ארגנטינה היה יותר גימיק מאשר הברקה ניהולית. נבחרת ארגנטינה הועפה מהמונדיאל ע"י מאמן שכמעט ולא יודעים מיהו. ההוא עם הסוודר הכחול. יואכים לב. ההבדל בין נבחרת ארגנטינה עם השחקן הטוב בעולם ובין נבחרת גרמניה נמצא בעמדת המאמן. האחד מאמן השני ליצן. וכשאתה ממנה ליצן למאמן אל תתפלא שמה שאתה מקבל זה קרקס ולא קבוצת כדורגל.

הלקח הארגוני – כשממנים מנהל כדאי ורצוי לבחור מישהו שיודע מה הוא עושה, שמשקיע בלימוד, שהתחיל מלמטה ועבר את המסלול שמכשיר אותו לעמוד בעמדה בכירה. גם כוכבים וטאלנטים לא יצילו מנהל כושל ולא מוצלח.

 השיטה

השיטה מנצחת. כאשר בוחנים נבחרות שעפו ניתן לראות שברזיל עפה כי הפסיקה לשחק כדורגל יפה ועבר לשחק כדורגל הגנתי, גרמניה שהדהימה עד חצי הגמר שינתה שיטת המשחק שלה הסתגרה בהגנה וחטפה, ארגנטינה? לא ברור מה הייתה השיטה. קבוצות ששיחקו יפה, התקפי, העיזו ויצרו הזדמנויות ניצחו. יוהאן קרוייף השחק האגדי האיש שהכדורגל היפה המשוחק כיום הוא במידה רבה מאוד תוצאה של סגנון משחקו אמר שגביע יש רק אחד ולא כולם יכולים לזכות בו אבל נבחרות שמשחקות יפה שותפות לחוויית כדורגל והנאה למיליארדי צופים וזו בעצם הזכייה האמיתית. נבחרת גרמניה לדוגמא.

לקחים ארגוניים: כן, לא רק התוצאה קובעת. גם הדרך חשובה. יש דבר כזה שנקרא אסתטיקה גם בכדורגל וגם בניהול. האסתטיקה לא נוצרת רק מכשרון אלא מהיכולת לייצר תבנית בה הכשרון הזה בא לידי ביטוי. הבעיה היא בקושי להתמיד, כי שיטה, כל שיטה, עובדת רק אם דבקים בה לאורך זמן. גם תחת לחץ.

 גיבור מקומי

וגם לנו יש מנצח במונדיאל הזה. קוראים לו הערוץ הראשון. אותו ערוץ שרק לפני מספר שבועות עוד תהו על המשך דרכו הפך את הסיסמה "יש תמורה לאגרה" לרלוונטית שוב, אחרי מי יודע כמה שנים. הערץ הזה קיבל הזדמנות אחרונה, בתוספת הזמן כשאף אחד לא ספר אותו. עכשיו כשהכל נגמר, דווקא עבור הערוץ הזקן הזה המשחק יכול להתחיל מחדש.

לקחים ארגוניים: כדורגל משחקים 90 דקות, וזה לא נגמר עד שזה נגמר.

 

Add to FacebookAdd to DiggAdd to Del.icio.usAdd to StumbleuponAdd to RedditAdd to BlinklistAdd to TwitterAdd to TechnoratiAdd to Yahoo BuzzAdd to Newsvine