זה דילן

זה דילן. אין בכותרת סימן שאלה. זה דילן עם נקודה. או סימן קריאה. זה דילן, וזהו.

אני לא נמנה עם החסידים שעולים לקברי צדיקים או טובלים במעיינות קודשים. הטקסים הדתיים שלי כוללים משחקי כדורגל והופעות רוק. שניהם טקסים דתיים, שניהם קשורים קשר עמוק לאמונה ורגש ולא קשורים לשום דבר רציונלי, אפילו לא במקרה.

אתמול הלכתי למעיין הקדוש. קוראים לו בוב דילן. אין מישהו רלוונטי בעולם הרוק שלא שתה מהמעיין הזה, לא לקח ממנו משהו או לפחות טבל את ידיו במימיו. רק בשביל ההרגשה. מברוס ספרינגסטין ועד שלום חנוך, ממרק קנופלר ועד מאיר אריאל, וכל מי שביניהם, לפניהם, מאחוריהם או לצידם.

הויכוח שהתעורר אחרי ההופעה אתמול (צד א', צד ב') הוא ההמשך הנכון של ההופעה ורק מעצים את גודל האירוע. אני לא תיאולוג של הרוק, גם לא מבקר מוסיקה. אני רק איש מאמין שמחפש מדי פעם את החוויה המיסטית שרק מפגש פנים אל פנים עם הכהן הגדול יכולה להעניק. עליה לרגל. אבל דילן הוא לא הכהן הגדול. הוא רק נביא הזעם.

כמו כל טקס, גם מופע רוק, בנוי על מחזור צפוי של התרחשויות, התנהגויות ואמירות. ההצמדות לדפוס, המחזוריות, התרחשות הצפוי, הם הבסיס לחוויה האקסטטית. היא זו שמאפשרת לקהל למלא את תפקידו בטקס. המבנה של טקס טיפוסי כולל פחות או יותר את החלקים ההכרחיים הבאים: הכהן הגדול מברך את הקהל ( hello Israel, I'm so happy to be here…you're great), וכמובן.. Shalom. יש המהדרין ואף מוסיפים thank you אחרי כל שיר. אחר כך הכהן יבצע את מה שמענין אותו (בדרך כלל השירים הפחות מוכרים והיותר חדשים) ובסוף יתן לקהל את מה שמענין את הקהל (השירים הישנים והטובים, או הלא טובים אבל המאוד מוכרים, שהיו מוסיקת הרקע של אירועים או תקופות בחייו). זה השלב בו הקהל יכול לקחת חלק פעיל בתפילה. להכנס לאקסטזה. לעלות על הכסאות, להדליק את הנרות ולמלמל את מילות התפילה. בסוף יהיה חיבוק גדול ואוהב. נקנה כמה תשמישי קדושה בדרך החוצה שבדת הרוק קרויים merchandise   ונצא מחוזקים באמונתנו, שלמים עם דרכנו, אוהבים יותר כי אלוהים אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו בחזרה, או להיפך.

בוב דילן לא נתן לקהל שום דבר מכל זה. אם אתה באמת אלוהים, או לכל הפחות נביא אמת, אתה לא מתעסק עם הטריוויאלי, ואתה גם לא מדבר בערוצים מקובלים. אתמול בוב דילן לא פתח את הפה כדי לאמר ולו מילה אחת. לא שלום, לא להתראות, לא תודה. הוא אפילו לא הציג את נגניו (המצויינים). אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שראיתי הופעה בה האומן לא אומר משהו לקהלו ולא נותן קרדיט לנגנים. הם גם לא קיבלו את גיג קטעי הסולו המקובל. חבל, אבל לא זה הענין. אתמול אלוהים דיבר אל עמו אבל בשפה אחרת, בטח לא בשפת העם. דילן הוא לא כהן שמבצע טקס דתי, הוא מעצב את הטקס עצמו. וככה מחייב אותך לבחון את אמונתך, את דרכך, את ציפיותיך. אלוהים טוב הוא אלוהים שגורם לך לחשוב. המופע אתמול היה אירוע אינטלקטואלי ואינטליגנטי. האנשים באו לטקס ומצאו עצמם בהרצאה תיאולוגית. אלוהים בוחן לא רק את אמונת מאמיניו בו אלא את  אמונתו במאמיניו, בתורתו. מעמיד אותה, את עצמו ואותנו במבחנים. כן, האלוהים הזה הוא גם יהודי.

דילן כותב את שיריו מחדש במהלך ההופעה. לקח לך לפעמים חצי שיר כדי לזהות מה הוא שר. דילן, שאף פעם לא היה זמר גדול הוריד מעל הפרק את איכות קולו של הזמר כבר לפני 40 שנה (ובכך פרץ דרך לדור שלם של "זמרים" והגדיר מחדש מה היא שירה ברוק). לכן השאלות לגבי איכות קולו לא רלוונטיות (אבל אם אתם כבר שואלים, אז התשובה היא ככה ככה). דילן פתח את ארון הקודש, ונתן לנו לשמוע איך השירים היו נשמעים לו היו נכתבים היום. זה כמובן מוציא את העוקץ הנוסטלגי מהטקס, וגם מונע את השירה בציבור. טוב שלא הייתה שירה בציבור. בשביל להנות הקהל התבקש אתמול להתאמץ. לבחון את אמונתו ואת עצמו, בעיקר את עצמו.

המשחק עם מבנה הטקס היה החוויה המרכזית אתמול. חוויה מרתקת אינטלקטואלית ועקרה רגשית. כמו מוזיאון לאומנות פוסט מודרנית. הרגש מגיע, אם בכלל, אחר כך, אחרי התובנות. מעבר לכך לדילן יש גם אמירה. האריזה של השירים הייתה מצויינת. יחידת קצב מהודקת ומקצועית החזירה את דילן לאבני הבסיס של דת הרוק'נ'רול. מהלכי האקורדים הבנאליים של הרוק והבלוז היו הבסיס לערב הזה. ודילן ונגניו הראו מה אפשר לעשות עם אבני הבסיס. כל התורה על רגל אחת.

כמובן שאפשר היה לעשות את זה יותר טוב. אבל כבר מהרגע הראשון ששמעת את הקול הסדוק, עף סף שבירה, ידעת שלא צריך. 100 הופעות בשנה. הרבה שנים. תמיד אותו דבר. המעיין לא מדבר אליך, הוא גורם לך לדבר אליו ובעיקר לעצמך.

אז איך היה? אני חושב שאת התשובה הטובה ביותר נתן דילן במשפט האחרון שהוציא מגרונו:

the answer is blowing in the wind

ונסיים בשיר (כן, הוא שר אותו גם אתמול, אבל לא בדיוק ככה).

6 תגובות על זה דילן

  1. מאת חנן:

    ואו
    פוסטים שלך גורמים לי לחשוב.
    היכולת הזו להסתכל על דברים מהצד ומנקודת מבט מעניינת היא מאוד מוערכת בעיניי.
    נהנהתי מאוד,
    תודה🙂

  2. מאת אורן:

    פוסט מצויין (כרגיל).
    אבל על דילן אני רק יכול לומר שהוא בן זונה. והוא תמיד היה. נוזיקה מצויינת (בטח באלבומים המוקדמים) וחרא של אופי.
    לא לשאת נאומים אלא רק לתת למוזיקה לדבר זה גימיק יפה. לא לתת קרדיט לנגנים זה מעשה נבלה. לא לאפשר לעשות זומ-אין לטובת אלו שלא השיגה ידם להיות קרוב זה גועל נפש.

  3. מאת Zvika Roll:

    תודה, חנן. אני אוהב מחמאות.
    ולענין הבן זונה שמעלה אורן. אורן אתה צודק. גם לגבי המוסיקה וגם לגבי האופי.

  4. אני לא הייתי אתמול בערב בהופעה. אבל, כשאני קורא את מה שכתבת צביקה, זה נותן תחושה של "כאילו הייתי". ואולי, בעצם, אני אפילו קצת מצטער על ההחמצה. (עוד) פוסט מעולה שלך. תודה רבה.

  5. מאת מייק:

    צביקה יקירי,
    שוב אתה כותב נפלא. קצב הפוסטים שלך הואט, לא ? חבל!!! אהבתי את ההשוואה לטקסים ולפולחן. לא מתחבר לאלוהים בכלל ולא בדילן.
    ודילן, כמו הרבה אחרים, היה צריך לבוא לפה כבר לפני הרבה שנים ולא בשלהי הקריירה. יש לי תמיד הרגשה שכל האומנים שבאים לפה עושים לנו טובה. בדרך כלל גם הסאונד נשמע פה על הפנים.
    בקיצור, את הכסף שלי לא אשקיע בטקסים פה, כמו גם לא בענף הזה שנקרא "כדורגל ישראלי". עדיף לקפוץ לשמוע מוסיקה בברייטון וכדורגל במנצ'סטר

  6. תקציר מנהלים:
    חרא של הופעה.
    יופי של פוסט

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: