גיבורים ואהבות

זכרון

יש רגעים שנחקקים בך לכל חייך (או כל עוד זכרונך ימשיך לעבוד באופן סביר). אתה לא זוכר מה היה רגע לפני או רגע אחרי, רק את אותה שניה או דקה ספציפית בה אתה יודע משהו עוד לפני שאתה מבין או מבין משהו עוד לפני שאתה יודע. רגע כזה לפני 33 שנים על מדרגות בית הספר התיכון, כשנערה שעלתה לפני סובבה את ראשה לאחור ומבטי פגש את מבטה. רגע כזה היה שנה אחרי אותו מבט חטוף, כשתוך כדי נסיעה בקו 18 לאן שהוא בקע מהרדיו של הנהג צליל גיטרה חשמלית שלא דמה לשום צליל שדמה לגיטרה חשמלית ששמעתי לפני אותו רגע. משהו בפריטה, בנקיון, בפשטות הוירטואוזית שיתק אותי. רגע כזה היה לפני שבועיים, בבעיטה אחת לשער, של אחד, ערן זהבי, שהקפיא את הרגע ההוא, ועוד כמה דקות עוצרות נשימה, וצרחה אחת שהקפיצה את השכן שלי לחלון.

החיים

אחרי אותו מבט על מדרגות בית הספר כל נסיונותי להגיע אליה נהדפו על ידה עד שהתיאשתי. הסתפקתי באהבות אחרות. חלקן עם נערות אחרות ואחת מהן עם הגיטרה. למעלה מעשר שנים הגיטרה הייתה עיסוק מרכזי בחיי. איתה, עליה ולצדה עברתי את גיל ההתבגרות שלי. חלק גדול מהידע שלי על ניהול, למידה, פיתוח מנהלים, עבודת צוות ומנהיגות הגיע יותר מההתנסויות שלי כמוסיקאי צעיר מאשר מספרי הניהול והתאוריות הארגוניות שלמדתי וקראתי שנים מאוחר יותר. אין כמו להקת רוק בגיל ההתבגרות כדי ללמד אותך את כל מה שאתה צריך לדעת על שיתוף פעולה, תחרותיות, ויתור, עבודת צוות, דיוק, תאום, אגו, סינרגיה, יחסים משלימים, קנאה, למידה, שיפור מתמיד, פרפקציוניזם, כשלון, ניהול קונפליקטים, חדשנות ויצירתיות. כשאתה רוצה להיות אומן מבצע, אתה פוגש מהר מכפי שחשבת את קצה גבול היכולת שלך. האם תתפשר? תוותר? תגביל את מה שאתה מנגן למה שאתה מסוגל או תפתח את מה שאתה מסוגל למה שאתה רוצה לנגן? ואז באים השיעורים בנחישות, בהעמקה, בתרגול מפרך. ומה עם המקוריות? אחרי שהתגברת על המגבלות הטכניות אתה מגלה שאלה חדשה – עכשיו כשכבר יש לך שפה, יש לך גם מה להגיד? יש כייף גדול להעתיק את הנדריקס ולהשמע כמוהו, אבל זה לא באמת מספיק.

ואז אחרי שאתה כבר חושב שאתה יודע משהו ומסוגל למשהו, בא לך המרק נופלר הזה וטורף לך את הקלפים. זה היה הרגע, כשהייתי פחות או יותר בן 17, כשהבנתי שאין טעם. לא משנה כמה טכניקה תהיה לך, בסוף השאלה האמיתית תשאר האם יש לך גם את הסטייל וגם את האמירה. על החלום המוסיקלי ויתרתי לא בצער, לא בכאב ולא בבת אחת. אחרי הצבא, כשפניתי לעוד אחת מאהבותי – לימודי הפסיכולוגיה, פחתה התשוקה לגיטרה. היא נשארה איתי עד היום כחברה נאמנה אבל לא כמאהבת סוערת. את הריגושים התחלתי למצוא במקומות אחרים. אבל ביני לבין עצמי אני יודע שהתפנית הייתה באותה נסיעה באוטובוס, כששמעתי את אלוהים מנגן והבנתי שאני סתם בן תמותה.

החיים 2

בסוף השנה הראשונה שלי באוניברסיטה התקשרתי לאותה נערה מהמדרגות. יצאנו לדייט הראשון שלנו. היא בדיוק סיימה את התואר הראשון (שאחריו יבואו עוד שניים) בספרות. כשהיא אמרה "תקרא את יוליסס" ידעתי שאני מאוהב. רציתי להגיד לה "ואת, תקראי את פרויד", אבל למזלי התחיל להתנגן בבית הקפה בו ישבנו מרק נופלר, ואמרתי "תשמעי איזה יופי…את יודעת שיש לי בבית גיטרה בדיוק כמו שלו…" (פנדר סטרטוקסטר אותה קניתי בכל חסכונותי, בארה"ב, 5 ימים אחרי שחרורי מהצבא). זה היה התרוץ להביא אותה לביתי. לא חושב שהגיטרה באמת עניינה אותה, ואני מצידי עד היום טרם סיימתי לקרוא את יוליסס. אבל שנתיים וחצי מאוחר יותר התחתנו. בטקס צנוע ואינטימי. את מסענו לחופה ליווה מרק נופלר עם מוסיקת הנושא של local hero בגרסת ההופעה החיה (כן, זו עם הסקסופון בפתיחה).

אשתי והנאות אחרות

אשתי כנראה אוהבת אותי, אחרת קשה לי להאמין שהייתה סובלת אותי 23 שנים. אותי היא אוהבת,  אבל בדבלין היא מאוהבת. כמו אהבת נעורים שלעולם לא מומשה ולכן גם לעולם לא תגווע. בשבילה היא בירת הספרות המודרנית. ממנה למדתי על העיר הזו שעליה היא למדה מג'ימס ג'ויס, ברנרד שאו, אוסקר וילד, סמואל בקט, ייטס, ועוד רבים אחרים. אם כל אלה אני לא יכול להתחרות, בטח לא תוך כדי הורדת האשפה ודיונים קבועים על הכנסת הכלים למדיח.

עם השנים נסענו לא מעט ברחבי העולם. אבל מעולם לא דבלין. מי בכלל נוסע לדבלין. היא נשארה חלום רחוק המוסט לשולי התודעה ונשטף בזרם היום יום. כמו הדיסקים של הדייר סטרייטס ששנים לא שמעתי.

חמישה ימים של אהבה

מאחר ולי מלאו חמישים וזוגתי (זה מה שנהיה בסוף מאותה "נערה על המדרגות") קיבלה סוף סוף את הדוקטורט, לא חשבתי שיש עיר ראויה יותר לחגיגות הדבל מאשר דבלין. אבל כל אלה היו רק תרוצים. הסיבה האמיתית הייתה תחילת הסיבוב האירופי של מרק נופלר שנפתח בדבלין ב – 19 במאי בעקבות אלבומו האחרון get lucky.

חמישה ימים הסתובבנו ברחובות שאת שמותיהם זוגתי הכירה מהסיפורים והספרים. בין המוזיאונים והפאבים מצאנו עיר ידידותית להפליא. היא מקבלת אותך אליה בקלילות ואתה נבלע בתוכה בשמחה. בלי קשר למצב הכלכלי הקשה ולהסטוריה העגמומית של העם הזה, תן להם קצת בירה וגיטרה אקוסטית והכל יסתדר. (אם אתם בסביבה אתם חייבים לעצמכם כמה שעות ב- quoys -שמבטאים "קיז"-, פאב מתוק ואותנטי בטמפל בר. אל תדאגו, אי אפשר לפספס את הרחוב הזה בדבלין).

מפגש עם אלוהים

שמחתי מאוד לגלות שלמרות זכרונותי המוקדמים אלוהים העלה כמה קילוגרמים והשיל לא מעט שיער. כן, הוא כבר השלים את ועם מסע ההתקרחות שלו. שמחתי, כי אם זה קורה לאלוהים זה לא כל כך נורא שזה קורה גם לי. אני יודע שזו קטנוניות, אבל ככה זה אצלנו, בני האדם. מצד שני, לא היה קל לראות שהזמן מכה גם בגיבור נעוריך, ומכאן שהוא כנראה מכה ונוגס גם בך. במקרה הזה לא עזרו דבריה של זוגתי שאמרה שהוא נראה נפלא. ברגישותה הרבה היא הקפידה לא להגיד "נראה נפלא לגילו". יש דברים שמתחילים לשים לב אליהם בגיל 50 ולא רגע לפני כן.  נחמה מסוימת הייתה כשגיליתי שלמרות השינויים הפיזיולוגיים אלוהים נשאר אלוהים.

ולמה אלוהים בעצם? כי אין לי שום דרך אחרת להסביר את החוויה הרגשית שהמוסיקה של נופלר מחוללת אצלי. אין לי הסבר הגיוני, ואין לי הסבר לא הגיוני. ההסברים היחידים שלי באים מתחום האלכימיה (כשם אחד מאלבומי להקתו ההסטורית) והעל –  טבעי.

במהלך ההופעה נופלר ממעט לדבר, וכשהוא מדבר זה בעיקר בזמן הצגת חברי הלהקה (המצוינת) שלו. רוב הזמן הוא נותן למוסיקה לדבר, בעיקר לגיטרה. אבל זה לא יוצר ניכור, ריחוק או קור. זה מייצר כבוד למוסיקה. זו לא הופעת פרקים אלא קונצרט לגיטרה חשמלית. הקהל לא עסוק בעצמו, בצרחותיו ובשירתו שלו אלא עסוק בהקשבה. כבר שנים לא ראיתי הופעה עם כל כך הרבה שקט. עם כל כך הרבה יראת כבוד לאומן וליצירתו. הקהל מגיב במקומות בהם הוא אמור להגיב: בעיקר בין השירים וקצת קריאות התלהבות ומחיאות כפיים על רקע צלילי הפתיחה של שיר אהוב. וכמובן ב- standing ovation בסיום הקונצרט.  

נופלר הוא לא סתם אלוהים, הוא אלוהי הפשטות. הגאונות היא במינימנילזם. בעושר ובעומק שנוצרים מכל כך מעט מרכיבים. המוסיקה שלו נעה בין הרוק – פולק – קאנרטי עם כמה נגיעות אתניות בעיקר לכוון הקלטי. הרמוניות פשוטות להפליא שנצבעות בנגיעות גיטרה גאוניות. בלי מאמץ, בלי זיוף, בלי פוזה. לא מתחנף לאופנות ולא מתחנף לקהל. התוצאה היא צרופים מלודיים כל כך ייחודיים וגאוניים, שאין ברירה אלא להכנע להנאה, ולהבין שיש דברים שאי אפשר להבין ושלא צריך להסביר. כמו הגול ההוא של ערן זהבי, כמו המבט ההוא של הנערה על מדרגות בית הספר התיכון. כמו לחזור הבייתה.

הנה, ככה זה התחיל:

כה אמר אלוהים, בפעם המי יודע כמה…

ככה זה נגמר

ההדרן האחרון, וכאן גם נגמרו המלים. העם עמד פעור פה נוכח ההתגלות

 

Add to FacebookAdd to DiggAdd to Del.icio.usAdd to StumbleuponAdd to RedditAdd to BlinklistAdd to TwitterAdd to TechnoratiAdd to Yahoo BuzzAdd to Newsvine

14 תגובות על גיבורים ואהבות

  1. נהדר ומרגש מאוד לקרוא, צביקה. באמת.
    כייף לכם!
    המון מזל טוב ורק אושר,

  2. מאת Idan Bchor:

    מסתבר שלפעמים שווה לחכות 30 יום לפוסט כל כך מרגש ומעשיר, שמקפל בתוכו כל כך הרבה חיים. ודומני שכל מי שמוסיקה היא חלק מרכזי בחייו (ובודאי כשמדובר במרק קנופלר) יוכל לא רק להבין, אלא גם לחוש ולחוות את זה.

    (ועוד משהו קטן להעצמת הרשימה המצויינת הזו אעביר אליך מיד בערוץ הדיסקרטי).

  3. מאת גיא:

    התחלתי לקרוא את הבלוג שלך רק לפני חודשים ספורים, בעקבות מרצה שלי שהמליץ מאוד על הבלוג הזה.

    אמנם לא היו הרבה פוסטים מאז, אבל הפוסט הזה, האישי הזה, הוא באמת מסוג הדברים הכי מדהימים ומרגשים: את רוב הדברים שסיפרת כאן (למעט הגול של זהבי – אני לא מאנשי הכדורגל), חשתי באופן הכי אמיתי לפני למעלה מ-20 שנה – ההיא על המדרגות (שדווקא לא הפכה לזוגתי), הגיטרה, הלהקה, השפה החדשה.

    הדייר סטרייטס, ונופלר בראשם, היוו את חלק מנוף ילדותי ונעוריי, ואין ספק – הוא באמת אחד הגיטריסטים המוכשרים בכל הזמנים (מבחינתי דווקא Tony Iommi מבלאק סאבאת' היה ויישאר מספר אחד). אני יודע שאולי זה נשמע קלישאתי, אבל בכל פעם שאני שומע את הסולו של Brothers in Arms, יש לי דמעות בעיניים (ולא רק בשיר הזה. כל האלבום הזה הוא יצירת מופת אחת גדולה). הוא מזכיר לי ימים של אחרים של תמימות מסוימת, של לב שבור.

    ודבלין! איזו עיר יפהפיה. אני כבר מתגעגע אליה. לא הייתי שם שנים.
    לפני שנתיים דווקא יצא לי להיות גם בסיבוב ויסקי בן שבועיים בסקוטלנד וגם בשבוע עבודה בלונדון בתוך חודשיים, ודווקא את דבלין פספסתי.  

    צביקה – תענוג לקרוא את הפוסט הזה. באמת תענוג.

  4. מאת שאול:

    תודה, ריגשת אותי.
    גם בסיפורך האישי ובדרך שבו תיארת אותו וגם במוזיקה המדהימה של נופלר.

  5. מאת גיגי:

    מקסים..מרגש..נותן טעם להמשיך, אולי מישהו עוד יכתוב ככה עלי בגיל 50?
    נרשמתי בגלל התכנים המרתקים על עולם הייעוץ אבל לאט לאט גיליתי איזה משהו פיוטי, והפוסט הזה היה אחד הגדולים. ..וזה כמובן על משקל "באתי בגלל המחיר נשארתי בגלל השירות". כל הכבוד צביקה.

  6. מאת benziv:

    צביקה הרומנטי מאד יצא ממך. שמחתי להכיר. מזל טוב לך ולרעייתך. מאחלת לכם שתמשיכו לעוד חמישים לפחות!

  7. מאת יוסי:

    צביקה
    מזל טוב
    ברוך בואך לעשור השישי של החיים🙂
    יוסי

  8. מאת דן נועם:

    Adh mor ort
    (זה "מזל טוב" בקלטית)
    דני

  9. מאת מייק:

    נהניתי לקרוא. SUPER. מרגש, מקסים ופיוטי. "אמרו את זה קודם לפני".
    מזל טוב בהגיעך ליובל וגם לרעייתך. מרק נופלר מנגן אצלי בהופעה חיה כמעט כל יום שישי (אמנם זה רק DVD), ואתה מוזמן.

  10. מאת אורן:

    מקסים.
    (וכמה שאני ממעט להשתמש במילה הזו).

  11. מאת חזי מבת ים:

    מפעים, פשוט מפעים, לא פחות ולא יותר.
    אני הרי מכיר את הסיפור מהצד ומבין רק חלק (קטן כנראה) ממנו.

    הנערה, עדיין נערה, הנער עודנו נער.
    מי שסופר להם ימים או קילוגרמים או שיער מחמיץ את המהות.
    והמהות לא דהתה , היא רק השביחה – כמו מרק קנופלר.

  12. מאת צביצב מת"א:

    התרגשתי מאוד לקרוא את הדברים. חיים שלמים מקופלים בכמה שורות ועם שמיעת המוסיקה שמלווה את הפוסט גם אני מתמלאת בנוסטלגיה ונזכרת איך ברחנו יעל, שהכירה לי את הדייר סטרייט, ואנכי לים מעירוני ה' להתרחץ בשפך הרבה שנים לפני שהנמל התמלא בכל כך הרבה אנשים.

  13. מאת Zvika Roll:

    לכל המגיבים היקרים – אתם ריגשתם אותי…
    תודה לכם!

  14. מאת ג.ק.:

    צביקה שלום,

    גם אני מעריץ את מארק בדיוק בדרך היפה שתארת
    ובזכותו למדתי לנגן על סטרטוקסטר.
    את נישואי לפנטזיה שלי צלילי local hero ליוו ביציאה מהחופה.
    אני בן 35 ומעריץ שלו מילדות.
    לפני שבועיים הייתי בהופעה שלו בפראג והתרגשתי קשות.

    ממליץ לך על הבלוג של מעריץ מס' 1 שהולך ל-כ-ל ההופעות בטור הנוכחי:
    http://gl.isaac.shabtay.com

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: