חלפו 14 שנים מאז האירוע המשיחי בניצוחו של פיני גרשון בו האלופה הנצחית הפסידה את האליפות ואתמול זה שוב קרה. לרגע נגענו בנורמליות. קבוצה אחת שנכסה לעצמה מדינה, קבעה עצמה כמולכת בלעדית וזכתה בתואר שנה אחרי שנה עשרות שנים היא אירוע קשה ומזיק. אירוע קשה ומזיק לכדורסל הישראלי ואירוע קשה ומזיק לאותה קבוצה עצמה.
אף פעם לא הגדרתי את מלחמות השוורים של ספרד כספורט. התוצאה הרי ידועה מראש, וכמו שנהגנו לאמר בשכונה – "זה לא כוחות". במשך שנים התנהלו משחקיה של מכבי תל אביב בכדורסל כמו מלחמת שוורים. התוצאה הייתה ידועה מראש, ובמקרים הבודדים בהם השור המסכן שידר יכולות מפתיעות קפצו מיד אנשי "המערכת" (שמעון ודומיו) ודאגו שהסדר הקוסמי ישוב וישלוט בזירה. לא חשובה הדרך חשוב רק הנצחון. אף פעם לא הצלחתי להבין איזו הנאה אפשר להפיק מצפיה במשחק שתוצאותיו ידועות מראש. צריך כנראה אופי מיוחד מאוד כדי להנות מהענין הזה. משהו שאוהד הפועל כנראה לא יוכל להבין לעולם. אחרי הכל לאהוד קבוצה זה ענין פסיכולוגי הרבה יותר מאשר גיאוגרפי. אבל השמחה שלי על התוצאה אתמול לא קשורה למלחמת האדומים והצהובים. זה ענין תל אביבי שולי שלא קשור לחגיגה אתמול. המשחק אתמול היה רגע של שפיות. ככה צריך להראות גמר של פיינל פור. לא סגור מראש. רק שתי קבוצות שבאות לעשות את הכי טוב שהן יודעות, ובסוף הטובה יותר מנצחת. זו התנהלות נורמלית של ליגת ספורט.
השמחה שלי אתמול מתחילה משום שהתוצאה טובה לכדורסל הישראלי. הענף הזה נגדע ורוקן מתוכן בגלל שרוב הקהל (למעט אוהדי מכבי) מאס במלחמות שוורים. כשהתוצאה ידועה מראש, רוב האנשים לא יטרחו להתענין במשחק. כך הלכו אולמות הכדורסל והתרוקנו. הפער הפיננסי שנפער לטובת מכבי הרתיע משקיעים פוטנציאליים מלנסות וליצור אלטרנטיבה ראויה, וכך הלך מעגל הרשע של ריקון הענף מתוכן ספורטיבי והתעצם מעונה לעונה.
אבל המשחק אתמול טוב גם למכבי. גם הקבוצה הזו צריכה לחזור לנורמליות. קבוצה נורמלית היא קבוצה שיודעת להפסיד. קבוצה מצוינת היא קבוצה שהדרך חשובה לה לא פחות מהתוצאה. קבוצה מצוינת היא קבוצה שלא לוקחת כל שנה אליפות ורואה בעונה בה לא לקחה אליפות אסון טבע. זה לא אסון טבע, זה רק ספורט, ואתמול הספורט חזר לכדורסל הישראלי. מכבי תמשיך להיות קבוצת צמרת גם ישראלית וגם אירופאית. כמו שצ'לסי תמשיך להיות קבוצת צמרת בכדורגל העולמי גם אם לא זכתה השנה בשום תואר, ובחלק מהתארים האפשריים לא זכתה מעולם.
הזכיה של הפועל חולון אתמול מתגמדת מול המאורע המשמעותי יותר – אי הזכיה של מכבי תל אביב. זה יבגר את מכבי, אולי אפילו יבגר את אוהדיה, שילמדו שאהבת אמת נמדדת דווקא בעונות כאלה (ואף גרועות ממנה). אינני יודע אם אוהדיה של מכבי מסוגלים לכך. לפחות לגבי חלקם אני בטוח שאינם מסוגלים לשאת קבוצה שאינה מביאה רק נצחונות. בלאו הכי לא הכדורסל מביא אותם לתאי הצפיה המשודרגים בהיכל נוקיה. האפשרות להתחבר לרוח הווינריות מרוממת את נפשם, ומעוורת את עיניהם עד כדי כך שאינם רואים שזו ווינריות מרוקנת מתוכן. ככה הם גם עושים עסקים. בדורסנות, באגרסיביות, רק מאהבת התוצאה ולא מאהבת הדרך. אני לא מאמין בזה לא בספורט ולא בעסקים. גם עסקים וגם קבוצות ספורט צריכים לשמור על אלגנטיות, אינטגריטי, מה שמכונה "רוח ספורטיבית". דווקא השחקנים מבינים את זה יותר מההנהלות. ככה ראינו את וויצ'יץ' מברך את הפועל חולון בראשית דבריו בראיון הקצרצר שנתן לאחר המשחק. חילק להם את המחמאות שהגיעו להם. ההפסד בספורט ועסקים מוסיף כמה תכונות חשובות מאוד, כמו ענווה, הערכה למתחרים, שפיות, פרופורציות ובעיקר כבוד לשני הצדדים. הדרך היחידה לזכות בכבוד היא לחלק אותו לאחרים. אם מכבי תמשיך ככה, וצלמד לקבל את הפסדיה בכבוד למנצחים ולא בבכיינות והסטריה, אולי בסוף נתחיל לכבד אותה, ולא רק להעריך אותה הערכה קרה על הישגיה.
על ניהול, ארגונים ואנשים 
צביקה
כאוהד מכבי
כמה התייחסויות למה שכתבת
1. אני שמח שמכבי הפסידו אתמול. אני חושב שאחרי 14 שנה צריך שינוי. אם ההפסד יעזור לשנות דברים אז זה בסדר גמור
2. המאמן של השיקגו ברס נדמה לי ששמו דיטקה אמר פעם שבספורט ניצחון הוא לא הדבר החשוב אלא הדבר היחיד
3. מכבי ת"א בנתה משהו שקוראיםלו מסורת. קשה למי שאוהד קבוצה שהפכו את האולם הביתי והמסורתי שלה לגן עם שלושה דקלים להבין את זה. כשיש מסורת מטבע הדברים רוצים להמשיך אותה
4. שאלה שראוי שתשאל איך קורה שבמשך כל כך הרבה שנים היו הרבה מאוד קבוצות שניסו לרדוף אחרי מכבי ואף אחת מהן לא הצליחה. הפועל ת"א (תזכיר לי באיזו ליגה הם משחקים היום?), הפועל רמת גן, מכבי נתניה, הפועל ירושלים, מי עוד היה לנו?. מעניין למה אנשים הפסיקו לשים כסף בכדורסל? שישקיעו כמו הנהלת מכבי, יעמידו תקציב של עשרות מיליוני דולרים יביאו שחקנים איכותיים ואז יוכלו להתחרות.
זה שהם לא עושים את זה הופך את הליגה למשחקי אימון לקראת משחקים באירופה.
מכבי הגיעה בשנים האחרונות כמעט לכל הגמרים האירופאים ובחלקם גם זכתה.
בעיני זה מופת לארגון שדוגל בערכים של מצוינות ונצחנות. אין זה תפקידה של שטראוס לדאוג שתנובה תהייה טובה כדי שתהייה תחרות. זו אחריותה של תנובה. תפקידה של שטראוס הוא להלחם בכל החורמה בתנובה כדי להרוויח יותר כסף. כך הדבר לגבי אוסם ושטראוס וכך הדבר גם בין נוקיה וסוני אריקסון. בספורט הדבר אינו שונה. לא תפקידה של הנהלת מכבי לדאוג שאחרים יהיו טובים. תפקידה לדאוג לכך שהקבוצה שהם מנהלים תנצח, תמיד ולאורך זמן. בשביל זה הם שם.
5. וכדי להיות נדיב, אני מוכן שפעם ב -14 שנה הפועל ת"א, חולון לא משנה מי תיקח אליפות. יאללה שיהיה.
וכמו שאמרתי בהתחלה שמחתי שמכבי לא לקחה אליפות כי לפעמים כדי לבנות משהו חדש צריך להרוס את הישן
והערה אחרונה לאלה שאינם אוהדי מכבי. כנסו למקלטים שנה הבאה אתם הולכים לחטוף בראש. תוכלו לצאת מהמקלטים שוב בשנת 2022 🙂
לא תאמינו, אבל אוהד מכבי שכתב את התגובה הנ"ל הוא באמת חבר שלי. ללמדכם מה עמוקה בגרותם של אוהדי הפועל.
צביקה ידידי,
למען הגילוי הנאות, אני גדלתי במכבי ת"א בכדורסל. כמו יוסי, אני מאמין שמכבי פשוט רוצים לנצח את האחרים ולכן משקיעים בזה את כל המאמצים. מדוע האחרים לא מנסים לעשות זאת ? לא ממש ברור.
אבל, בעיני, הנקודה העיקרית, באובדן הדרך של מכבי היא שהקבוצה משחקת כדורסל לא אינטליגנטי ולא "יפה" או מהנה. גם דטרויט או סן-אנטוניו, מנצחות, אבל לא מלהיבות.
אז תוצאות ודרך הן המפתח להצלחה. העניין הוא תמיד להגדיר מהי "הדרך" (ביפנית ה"דו", כמו בג'ו-דו)
ועוד דבר קטן: אני לא יכול לסבול את שריקות הבוז של אוהדי מכבי לשמעון אמסלם ואולי אפילו לתוצר. אני מקווה שלבארי לייבוביץ הגדול לא שרקו גם כן. שוב, אלה אנשים שלא יודעים להעריך את הדרך.
חברים יקרים,
כמה נחמד לראות את הפרלמנט שב ומתכנס בסוף השבוע סביב השולחן בקיוסק של צביקה… אז הנה כמה גרעינים שאני מצרף לשיחה:
זה רק ספורט (או שלא) – כמו שצביקה מציג יפה, כרגיל, הדיון הוא לכאורה על ספורט, אבל גם מעבר לו – בעולם הניהולי והעסקי המעסיק אותנו בימי החול. גם שם, כאשר קמים כוחות "בלתי מנוצחים" ובעלי שליטה גורפת – הם מקור לגאווה (לבעלים), לקנאה (של המתחרים) וגם לרתיעה ופחד של חלק מהקהל הרחב. כאן באה הרגולציה, ואיתה לעיתים גם כוחות השוק – שרוצים לא רק את העוצמה, אלא גם את האלגנטיות, האסתטיקה והאתיקה (ראו מיקרוסופט מול אפל, לינוקס וכדומה).
ווינריות, הערך והדרך – היא אכן תכונה חשובה, חיונית ומוערכת, אך גם כאן מופיעות שאלות האסתטיקה והדרך (אהלן מייק), ומעבר לכך – שאלת הגבולות. מי שמחפש "ווינריות" ללא גבולות (בסגנון "ניצחון הוא האופציה היחידה") ימצא אותו בשפע בין טייסי הקאמיקזה היפניים, מפעילי הטורפדו האנושיים במלחמות העבר, ואצל מחבלים מתאבדים של ימינו. כאשר אין "ערך" ואין "דרך" – יתכן והמטרה האופרטיבית מושגת, אבל איפה ההנאה ושמחת החיים?
אוהדים ובני אדם – דווקא האוהדים של מכבי ת"א עשו לי את השבוע, לא במשחק המדובר כי אם בערב ההוקרה המרגש ויוצא הדופן שהם יזמו וערכו לרלף קליין. כן, אותו רלף קליין שבעלי הבית (בדמותו החמוצה של שמעון מזרחי) כבר לא סופרים, אבל השחקנים והאוהדים לא שוכחים. מנקודת מבטי האישית, שאין בה שום סנטימנטליות חיובית או שלילית למכבי, היה מפתיע ומרגש לגלות שמאחורי החזות המקועקעת והביזארית משהו של "אילן השועל" וחבר מרעיו, מסתתרת רוח ספורטיבית – כזו שיודעת להעריך, לפרגן, ולזכור את כוכביה וגיבוריה גם כשאינם עוד במרכז המסך. ועל זה כבר נאמר: "מי שאין לו עבר, איך יהיה לו עתיד?"
אוהדי הפועל תל-אביב – טוב, זו כבר סאגה שדורשת סיבוב נוסף של בירות ופיצוחים על השולחן… שבת שלום.
חלום נעורי היה להיות קיוסקאי, בחוף פרישמן.
לפעמים חלומות מתגשמים – ראה את הזוגיות האולטימטיבית של משה, מלצר, חולון עם מרינה, תחת+ציצים, חוף פרישמן.
להזכירכם, שפעם אכן היינו נפגשים. לא זוכר שהיו בירות….ואולי זו תהיה הזדמנות לצפות בסדרה בין הסלטיקס והלייקרס (אם אני לא נוסע לבוסטון להיות במגרש)
צביקה, כמה כותרות חליפיות לפרלמנט שהתארגן בזכותך:
הידד למפסידים,
העיקר התחרות,
הפסד הוא נצחון……..[ בעתיד -אחרת זה מזכיר את 1964],
ללמוד מההפסד,
ושיזהרו החיזבאללה.
שטויות.
אף אחד לא בא בטענות לטבע כשהיא שוברת שיאי רווחים שנה אחר שנה.
אף אחד לא בא בטענות לצה"ל על הניצחונות שהוא מביא.
כמו שכתבו מעלי, בספורט, ניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר, הוא הדבר היחיד.
אתה לא מצליח להבין מה כיף בלנצח?
אני לא מצליח להבין מה כיף בלאהוד קבוצה לוזרית כמו הפועל ת"א. למה לעזאזל אנשים עושים את זה לעצמם?
לגבי "אהבת התוצאה" ו- "אהבת הדרך" – אל תבלבל לי את המוח. שטויות ניו אייג'יות כאלה אפשר לקנות בשקל, ולקבל אבן קריסטל שתשפר את הקליטה של הקוסמוס.
אתה כותב על התכונות החשובות שמביא הפסד: "ענווה, הערכה למתחרים, שפיות, פרופורציות ובעיקר כבוד לשני הצדדים. הדרך היחידה לזכות בכבוד היא לחלק אותו לאחרים".
שטויות, כבר אמרתי? תן לי לנצח, ותחסוך ממני ענווה. למה לעזאזל זאת תכונה חשובה? בשביל מה?
הערכה למתחרים – לא אם הם גרועים ובכיינים, לא אם הם משקיעים פחות ממני.
שפיות? נו באמת. ניצחון זה לא שפוי? נו באמת. נו, באמת.
כבוד? אני מכבד מנצחים, ואני מכבד את מי שמשקיע את כל מה שהיה לו, והפסיד בכל זאת. קח למשל כדוגמה את הבחור שהגיע שני אחרי לאנס ארמסטרונג. במשך שנים הוא הגיע שני אחריו, מרוץ אחרי מרוץ, אבל נתן את כל מה שיש לו. לו מגיע כבוד.
קח למשל את צ'ארלס בארקלי, שעבד קשה כמו מטורף, במשך שנים רבות, ומעולם לא זכה באליפות. אותו אני מכבד.
אני לא מכבד את הפועל על חגיגות האליפות השקריות שלהם (לפני שנתיים או שלוש).
אחרי שאמרתי את כל זה, להפועל חולון מגיע כבוד רב. הם נתנו את כל מה שיש להם, וניצחו. הידיים לא רעדו, הגרוש לא היה חסר, הפקסים הגיעו בזמן. ניצחו את מכבי, וכל הכבוד להם.
המבחן שלהם עכשיו הוא להמשיך את זה לשנים הבאות.
דרור,זה לא שטויות.
ומכל מה שכתבת אתה בעצם מצדיק את מה שקראת לו שטויות
למשל:"הערכה למתחרים…לא אם הם משקיעים פחות ממני".
וכך גם , אתה מכבד את "השני אחרי ארמסטרונג…
וגם את ברקלי".
אני לעומתך הייתי מעריך יותר את הנצחון של חולון,
לו מכבי היו במייטבם, ולא בעונה בה שקעו בכל האספקטים האפשריים.
בדיקה רצינית ותיקון זה מה שמכבי צריכים עתה.
דרך אגב,הזריקה החורקת של שחקן שהם חייבים לו הרבה ,
[כמו הזריקה של המאמן בצ'לסי]- הם התרבות המסוכנת
של: "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת" –
גורם הידוע כהורס לוקל פטריוטיות ומוטיבציה
של חברי צוות.
בין עסקים לספורט.
אנחנו מדברים על ספורט אבל מתכוונים גם לעסקים.
עכשיו חברים נכבדים שמסבירים לי על הדרך על ענווה, ושאר הדברים שבדרך כלל קבוצות שאינן מנצחות עסוקות בו, נעבור למגרש העסקי.
תסבירו בבקשה לאנליסטים כל רבעון שמה שחשוב זה הדרך ולא התוצאה, לא השורה התחתונה. תסבירו את זה לדריקטריון ולבעלי המניות.
או כמו שעדי אשכנזי הייתה אומרת, מה זה השטויות האלה?.
הייתם רוצים להיות מנכ"לים בחברה שמסבירה את הדרך אבל התוצאה לא משהו?
מה לדעתכם היה קורה למניה?, או יותר חשוב לאופציות והשכר שלכם?
אה, סביר להניח שמה שהיה קורה זה לא רלבנטי כי לא הייתם שם.
היו מראים לכם את הדרך החוצה.
העולם העסקי במלא בדוגמאות של מנהלי דרך ששכחו באיזשהו מקום שמה שקובע בסוף זה התוצאה.
בעיני עדיף להגיע לתוצאה בדרך יפה, אלגנטית ומושכת קהל. כן זה חשוב.
אבל אם זה לא הולך אז קודם כל ולפני הכל התוצאה.
ומי שלא מאמין שישאל גוטמן. איש הבונקר וה – 1:0.
בספר שאני קורא עכשיו BREAKINF THE CODE OF CHANGE, מוצגות שתי גישות להובלת שינוי E ו-O, הראשונה היא גישה כלכלית שאינה מתחשבת כלל בהיבטים התנהגותיים השנייה דוגל בשינוי דרך שיתופיות כשהדגש הוא על הדרך. אבל גם שם החוקרים טוענים שמה שקובע בסוף הוא התוצאות הכלכליות ולכן גישת ה – E היא זו שמובילה. במילים אחרות. תוצאות, ניצחונות לאורך כל הדרךתוך בניית תרבות של ניצחונות.
אחרת יש לך פגישה עם האנליסטים ועם יו"ר הדריקטוריון. הם כבר יראו לך את הדרך…החוצה 🙂
חברים יקרים,
נראה שהרוחות מתלהטות (שזה נחמד עד מקום מסוים, ונחמד פחות בהמשך), ובעיקר שהדיון כאן מבלבל בין מושגים שונים, בשני עולמות תוכן שונים אך בעלי זיקה זה לזה.
א. בין "הצלחה" ל-"ניצחון"
לא כל הצלחה היא בהכרח נצחון – במובן הקרבי בו אם יש מנצח יש בהכרח גם מפסיד. חברת טבע שהובאה כאן כדוגמה מתמקדת במינוף ההצלחה שלה בשוק ולא במיגור המתחרים, והאנליסטים שהובאו כדוגמה מסתכלים על ביצועי החברה ביחס לתחזיות ולמדדים הכלכליים ולא ביחס למיקום לעומת המתחרים.
האנליסטים, למי שמתעקש מאד להיות "כלכלי", חשובה גם הדרך ולא רק השורה התחתונה – ולכן ניתוחים כלכליים מחריגים לעיתים רבות כל מיני מהלכים (חיוביים ושליליים) במטרה לבחון את "הביצוע הנקי".
יתירה מזו – מי שעסוק ב"נצחון בכל מחיר" בשדה העסקי מוצא את עצמו לא פעם מתרסק יחד עם חבריו למירוץ…
מועצת המהלים, יוסי, בוחנת אותך על עמידה ביעדים העסקיים והארגוניים שהגדירה לך, ולא במספר הגולגלות של המתחרים אותם ניצחת וחיסלת.
לא במקרה זוכה לפריחה "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול" (גילוי נאות: אני מושקע בה עד צואר) ששמה את הדגש על מיקוד בפיתוח ההצלחה ש-ל-ך כעסק ולא בניהול קרבות אינסופיים מול המתחרים.
ב. בין "שאיפה" ל-"אובססיה קטלנית"
השאיפה להישגים ואף לנצחונות היא, לטעמי, בריאה ומועילה הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. אבל כאשר השאיפה הופכת לאובססיה בלתי נשלטת, המצב מתחיל להיות מסוכן – אישית וארגונית:
אפשרות קיצונית אחת היא שכלל לא תיכנס לפעולה אם לא מובטח לך "ניצחון" מהיר ומיידי – ומכאן גם שלא תרצה "לעלות ליגה" (שהרי בליגה הבאה סביר להניח שתיכשל ותפסיד מדי פעם).
אפשרות קיצונית שנייה היא שלא תוכל לעמוד בהפסד ופשוט תתפרק… גם את זה כבר ראינו (דוגמה טרגית: יורם איתן, הבן של רפול, נהרג בהתרסקות מטוס שנכנס לסחרור, מאחר ו"סרב" לנטוש אותו. ההסבר היחיד שנמצא הוא תחושת הכשלון אחרי שנטש מטוס אחר בסיטואציה דומה מספר חודשים קודם לכן).
ולסיום – שאלה לאנשי "מבחן השורה התחתונה וכל השאר שטויות": נניח שהבן שלך חוזר מתחרות עם תעודה של המקום השלישי… אתה זורק אותו מהבית?
סיכום:
תרבות של הצלחות ושאיפה לנצחון – אחלה.
תרבות של נצחונות בלבד, ותו לא – סכנת נפשות.
ראשית, אני שמח על הדיון הפורח. זה חלק מהענין בכל הסיפור הזה, ואני אפילו שמח עוד יותר להיות המארח של הדיון הזה שלטעמי רלוונטי לעיסוקי רוב המשתתפים בו – כיועצים.
ולעצם הענין. אני חותם בשתי ידי על התגובה האחרונה של עידן שמסכמת את דעתי, אפילו טוב מכפי שאני הייתי יכול להעלות כאן.
לא טענתי בשום מקום שהנצחון אינו חשוב. אבל במקום חשיבה של "או – או" (או ניצחון או דרך אלגנטית והוגנת) אני מציע אתגר של "גם וגם". נכון יוסי, צריך להגיע לתוצאות, בשביל זה מקימים עסקים (וגם קבוצות ספורט) אבל בדרך הוגנת וראויה. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל לפני כמה שנים, שנינו פיתחתנו הגדרה למצוינות ארגונית וכללנו בה גם את המשפט "להגיע לתוצאות יוצאות דופן לאורך זמן, בדרכים הוגנות ויעילות".
בניגוד לדעה הקיצונית לכוון "רק תוצאות" שהבאתם כאן, דווקא העולם העסקי השכיל ליצר מנגנון שתפקידו להבטיח תחרות הוגנת. קוראים לו "הממונה על ההגבלים העסקיים". חברה ישראלית אחת, שקוראים לה "עלית" (הקשר כנראה לא מקרה) לא שמעה על הצד הזה של עולם העסקים. היא לא שמעה על זה כשניסו להחדיר לארץ את קפה רוול בשנות ה- 80 של האלף הקודם ולא שמעה על זה עשרים שנה מאוחר יותר כשקידברי ניסתה להכנס לארץ. על התנהולתה מנהליה כמעט נכנסו לכלא.
תוצאות ונצחונות? בודאי, אבל בדרך ראויה, מכובדת ומכבדת, ולא בכל מחיר.
שלום חברים
קודם כל אחלה דיון.
מסכים להגיע לתוצאות בדרך הוגנת וראויה. מסכים לכל מילה.
עידן יקירי. נכון שמועצת המנהלים בוחנת אותך על היעדים והביצועים שהיא הגדירה לך. אם היא הגדירה לך הכנסות מסוימות בשנה ויש 5 מכרזים בשנה ו -4 חברות בענף, רק אחת יכולה לזכות. מעצם זה שאחת או שתיים יזכו בכל המכרזים זה אומר שהשתיים האחרות לא זוכות. הן צריכות שווקים חדשים וכד'. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא ששני מנכ"לים צריכים לתת הסברים למועצת המנהלים שלהם ואם זה ימשך עוד שנה או שנתיים הם ילכו הביתה. נקודה.
בין הבן שלי וביני אין מערכת יחסים עסקית ולכן הדוגמא לא ממש רלבנטית.
ככל שלתנובה יש יותר שטח מדף בסופרמרקט לשטראוס וטרה יש פחות.כי שטח המדף של החלב מוגבל. אם זה משפיע על הרווחים, שטראוס וטרה יהפכו עולמות לקבל בחזרה את הנתח שלהן.
מה לעשות ככה זה עובד.
שלא תבינו לא נכון, אני מסכים שהדרך היא חיונית, אני גם חושב שארגונים שיבנו את הדרך הנכונה יגיעו גם לתוצאות.
אבל מה לעשות על יותר ויותר שולחנות של מנהלים אני רואה את השלט: כישלון אינו אופציה :). ככה זה גם אצל מכבי ת"א
אני מתפלא עליך יוסי. הרי שנינו יודעים לאיזו הנהלה אתה מתכוון וראינו במו עינינו לאיזה סוג של ארגון התרבות הניהוליות של "רק תוצאות" מובילה. (ובאופן בכלל לא מפתיע לגישתי – בכלל לא בטוח שהיא מובילה לתוצאות).
דווקא אתה אמור לדעת עד כמה חשובה הדרך. אם אותה ההנהלה הייתה מסכימה ללכת לכוון שהצעת להם – כלומר: אל תדברו רק על כמה ומה אלא גם על איך, למה ומי…תאמין לי שהכל נראה אחרת.
מרוב ויכוחים על דרך ושורה תחתונה אנחנו מפספסים את העיקר כיועצים.
הבעיה שהתבררה בעצם הייתה איך לשמר מצויינות- שהתבטאה
באיך להמשיך להישאר למעלה.
עכשיו זו בעיה של חולון,
כמו שעכשיו זו בעיה של בנק לאומי,וכו' וכו'
אם מכבי או בנק הפועלים או… לא ילמדו מהנפילות
[לי יותר חשוב , אם לנו היועצים לא תהיינה הצעות מעשיות],
אז הניתוחים הם כמו כוסות רוח…
כדי להיתלות באילנות גבוהים, וגם להוסיף נספח ביבליוגרפיה לדיון המכובד, אני מפנה אתכם לסיפרו המומלץ של אריה סקופ (לשעבר מנכ"ל מיקרוסופט ישראל) – "המנהל הממוקד" – בו הוא שוטח את משנתו, ומשנתן של מיקרוסופט, GE וחברות נוספות, וממליץ לשלב בהערכת מנהלים ועובדים (עמודים 83-87 בספר) פרמטרים נוספים מעבר ל"שורה התחתונה".
בהזדמנות זו הוא גם מעלה את שאלת הזיקה בין "רמת האתגר" (ליגה / יעדים) לבין "רמת הבצוע" (תוצאות ביחס ליעדים) וטוען שזה שיקול המושפע מהתרבות הארגונית הכוללת (שמרנות מול תעוזה), וכמובן גם משפיע על התרבות הזו – במושגי ניהול Top Down .
התחלנו בהפועל חולון והגענו למיקרוסופט – לאן עוד נגיע?
אהלן עידן
מה נשמע?
קראתי את הספר של אריה סקופ
הוא גם מציין שכל שנה החברה מפטרת את 5% מהעובדים שקבלו את הציונים הנמוכים בתהליך הערכת עובדים. זה הכלל בחברה. גם בספר של ג'ק וולץ' זה מופיע.
אם כבר מדברים על אריה סקופ נסה לחפש את הראיון במעריב או ידיעות שבו הוא מתאר את המפגש הרבעוני של המנהלים במיקרוסופט עם ביל גייטס ומנכ"ל מיקרוסופט ומה קורה למנהלים שלא עומדים ביעדים. רמז: שמוליק רוזן…קפד ראשו.
ולצורך הבהרה, אני חושב שהדרך חשובה. מאוד. וחשוב להגיע לתוצאות בדרך ראויה ונאותה. אבל בסופו של דבר זה התוצאות. ואין בלתן.