זה אותו הכדור ואותה הנבחרת, אז מה חדש?

שבוע אנגליה הסתיים כצפוי בתבוסה של 3:0. מעלי האוב, מלחשי הקסמים וכהני המאגיה מילאו את מדורי הספורט בלחשים ושיקויים (נבחרת אנגליה מגיעה בהרכב חסר, בקהאם פצוע, שחקני הנבחרת הם לא כוכבי הליגה) ועוד מנטרות מסוג זה שעשו בילד – אפ תמים למפגש על המגרש. ועל המגרש כמו על המגרש, אין שום חדש. נבחרת ישראל היא אותה נבחרת מוכרת שקורסת ברגעי האמת, המאמן הוא אותו מאמן (רק שמו מתחלף כל כמה שנים) שמייד רץ להאשים את השופט (כל כך קיוויתי שקשטן לא יעשה את השטות הזו, אבל הוא כמובן עשה), ויאללה חוזרים לשכונה, או לביצה, איך שתבחרו לקרוא לסצינת הכדורגל המקומית.

מה חשבנו שיקרה? רק תזכורת קלה: נבחרת אנגליה כמעט ולא מפסידה בוומבלי. שתי הנבחרות האחרונות שנצחו שם היו גרמניה ואיטליה, וגם זה היה לפני 30 שנה, אם אני לא טועה. תסלחו לי, אבל אנחנו ממש, אבל ממש לא באותה הליגה. ועוד עובדה קטנה ומדהימה כדי להדגים את גודל הפער: נבחרת אנגליה הייתה מנצחת את המשחק גם אם הייתה עולה לשחק ללא שוער!!!

אבל כדורגל זה לא הענין. הכדורגל הוא מטפורה נהדרת לניהול. אחרי הכל, כדורגל, כמו כל ארגון הוא שילוב בין יכולות אישיות, עבודת צוות ואסטרטגיה. על האנלוגיה בין ניהול וכדורגל אולי אכתוב בהזדמנות אחרת. היום, לאור התוצאות אני רוצה להתמקד בענין אחר: תרבות ארגונית (או לאומית) וכדורגל.

אם אתם חושבים שכדורגל זה לא ענין רציני (ויש עוד כאלה) הרשו לי להפנות אתכם למאמר מרתק שפרסם הנרי קיסינג'ר ב – 1986 שעסק בקשר שבין זכיות בגביע העולם והאופי של הנבחרות, שנגזר מהאופי הלאומי. קיסיג'ר גוזר מהאסטרטגיה והתרבות הלאומית לאופי של נבחרות הכדורגל ומראה דמיון מדהים בין "תכונות לאומיות" ובין אופי המשחק של הנבחרות של אותן מדינות. כך למשל, שיטת המשחק הגרמנית מבוססת על עקרונות תרבותיים מאוד חזקים של הכנה מדוקדקת, נחישות ומיקוד בתוצאה. הנבחרת הברזילאית מתבססת, כמו המדינה כולה, על שילוב בין כישרון אישי יוצא דופן ויכולת צוותית, כשלפעמים ההסחפות אחרי ההנאה משכיחה את המטרה העקרית. קיסינג'ר (שמתגלה במאמר כמבין לא קטן במשחק עצמו, ולא רק באסטרטגיות לאומיות), מנתח גם את ההדרדרות של נבחרת אנגליה, ומסביר אותה כמו בהדרדרות של כל האימפריה הבריטית אחרי מלחמת העולם השניה – שמרנות יתר. נבחרת ישראל לא זכתה לניתוח של קיסינג'ר, אז היום, לכבוד ההישג של הנבחרת, הפרק הזה יושלם (עם קצת פחות כשרון כתיבה וניתוח, אבל זה מה יש).

נבחרת ישראל נראית כמו שהמדינה שהיא מייצגת נראית. אם תרצו, המשחק נגד אנגליה דמה להפליא למלחמת לבנון השניה: "יאללה נראה להם מה זה"…"נסתפק בתיקו"…(תקוות המחצית) ובסוף חזרנו לעצמינו: "העיקר ההשתתפות והשופט בן זונה". ודודו אוואט השלים את התמונה עם: "נפיק את הלקחים לקראת המשחק הבא" (וזה שאחריו, וזה שאחרי זה שאחריו).

למרות התוצאה, והמיתוס של הכדורגל האנגלי, ולמרות שישראל נראתה על המגרש כמו אוסף מקרי של עוברי אורח שלא בדיוק יודעים מה עושים עם הכדור, לטובת אלה מקוראי שלא בקיאים ברזי הדירוג העולמי רק אציין שנבחרת אנגליה היא כבר מזמן לא אימפריה. היא באמת קבוצה בינונית בכדורגל העולמי. אבל נגד ישראל, גם זה הרבה יותר מדי. הפערים בין הנבחרות נבעו מסיבה אחת: מקצוענות. כמדינה, אין לנו תרבות של עומק ניהולי, לקיחת אחריות, עבודה קשה ותכנון לטווח ארוך. אנחנו מדינת הקומבינות. תנו לנו לחשוב, לנתח, ליזום, לאלתר. אבל בכדורגל המודרני זה לא עובד. מי שהופתע מהתוצאה, מפתיע אותי. כי למה ציפינו? מפגש בין שני עולמות כל כך שונים. רוצים להצליח (בניהול ארגון, או בכדורגל)? הנה המרשם הבריטי / גרמני / איטלקי הסודי: עבודה קשה, בלי קיצורי דרך!!!

שחקן בליגה האנגלית (או הגרמנית, או הצרפתית) מגיע למגרש האימונים בסביבות 9 בבוקר. הוא מתאמן בחדר כושר כשעתיים, עובד אישית עם מאמן כושר עוד שעה, אח"כ מעקב תזונה, פיזיותרפיה, אח"כ אימון אישי בכדורגל, אח"כ אימון קבוצתי ולקינוח אימון טקטי. הוא מסיים את יום העבודה שלו בערך ב – 17:00, 8 שעות עבודה מלאות. בלילה הוא הולך לישון בשעה סבירה, כי למחרת ב – 9:00 שוב צריך להיות במגרש. ככה 5 ימים בשבוע. 11 חודשים בשנה. באימון הוא מחובר למכשירים שמודדים לו את המאמץ, ויש טבלת שיפורים אישיים. שחקן שלא עומד ביעדיו האישיים לא ישובץ בהרכב. כן, אפילו בקהאם ראה לא מעט את הספסל בגלל הסיבה הזו בשלהי הקריירה האנגלית שלו.

שחקן ישראלי מגיע לאימון בסביבות 15:00 והולך בסביבות 19:00 (4 שעות אימון ביום, לעומת 8 שעל האירופאי). חלק מהאימון מוקדש לראיונות לעיתונות המקומית (או הארצית, תלוי בקבוצה), חלקו מתנהל בהליכה וחלק מהזמן כל שחקן עושה פחות או יותר מה שבא לו (במו עיני ראיתי את זה באימון של אחת מקבוצות הפאר של הליגה שלנו). הוא סלב, אז הוא מבלה בפאבים עד השעות הקטנות של הלילה (בלאו הכי אין לו בשביל מה לקום מוקדם בבוקר). בגיל 20 הוא כוכב על, והוא מתנהל לפי הכתבות בעיתון יותר מאשר הוראות מאמן הכושר (שבהעדר משמעת כללית, מאבד מהר מאוד מסמכותו המקצועית). ככה פחות או יותר זה מתנהל, גם בקבוצות הצמרת של ליגת העל שלנו.

התוצאה: הוא פחות מדוייק מהשחקן האירופאי, פחות מהיר, פחות פיסי (פחות חזק), פחות טקטי ובקיצור…פחות כדורגלן. אז איך אתם רוצים שנצליח באירופה?

וזו תמצית הישראליות. יש קיצורי דרך, אפשר להצליח עם אילתורים של הרגע האחרון, אם נגיד מספיק פעמים את מילת הקסם "משחקים בשביל המדינה" זה יכפה על חולשות אובייקטיביות כמו שליטה בכדור ודיוק הבעיטה. למה זה נמשך? כי אפשר להצליח בליגה המקומית גם ללא מקצוענות, פשוט כל הקבוצות חובבניות, אז זה הולך. ברגע שאנחנו יוצאים בהביצה המקומית ופוגשים מקצוענים אמיתיים – האמת מתגלה במערומיה.

אם אנחנו רוצים נבחרת מנצחת, אנחנו צריכים לשנות כמה דברים במדינה שלנו, כדי שתהיה ראויה לנבחרת מנצחת. כשהעמודים הראשונים בעיתונות יראו אחרת (בלי שחיתות שהיא האמממא של כל הקומבינות, בלי פתרונות מאולתרים, בלי בעלת שליטה שמפטרת דירקטור סתם כי בא לה, בלי משרדי ממשלה שכבר שנים לא מצליחים להתמודד ניהולית עם תופעות נוראות שכבר התרגלנו אליהן כמו חולה כרוני הלומד לחיות עם הקטל בכבישים, ועם מערכת בריאות חולה ומערכת רווחה שלא נוהלה שנים,ורשויות מקומיות שלא יודעות לנהל את עצמן או לשלם לעובדיהן שכר,  ומערכת חינוך אימפוטנטית ועוד ועוד ועוד ) גם עמודי הספורט יתחילו לחייך אלינו. אין פטנטים, כי הכדורגל הוא לפעמים גם מראה המחזירה את התמונה למקום ממנו הוא יצא, ובתמונה הזו רואים רק דבר אחד – חובבנות. ואם יש אמת אחת שאני בטוח בה במאת האחוזים זו האמת הבאה: אין מצב בעולם, שהחובבנות תנצח את המקצוענות, לא בכדורגל ולא בשום דבר אחר. למקצוענות אין תחליף, אפילו לא החלפת המאמן.

5 תגובות על זה אותו הכדור ואותה הנבחרת, אז מה חדש?

  1. מאת גבי דרורי:

    הסיכום שלך בנושא המקצוענות-ממצה הכול.
    העובדה שכול דבר במדינה בנוי על 2 זוגות של שעורים אקדמיים ועוד הפסקה, סה"כ ,לפעמים גם כולל נסיעות, 3 שעות.גם מסביר את השרלטנות שהשתלטה על חיינו.

  2. מאת יוסי:

    חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי אף מילה על המאמן…מעניין למה?🙂

  3. מאת Zvika Roll:

    יוסי, דווקא יש ואפילו בפסקה הראשונה, הנה: "המאמן הוא אותו מאמן (רק שמו מתחלף כל כמה שנים) שמייד רץ להאשים את השופט (כל כך קיוויתי שקשטן לא יעשה את השטות הזו, אבל הוא כמובן עשה)"

    ואם זה לא מילה על המאמן אז מה זה כן…

    אתה רואה, ככה זה אצלינו האדומים, במזוכיזם אין עלינו.

  4. מאת alon:

    כאדום לאדום אני יכול להבין מה אתה אומר לגבי מזוכיזם (זר לא יבין זאת)

    אני אוהב את האנלוגיה לכדורגל כמובן, אך מה לנו להלין על כדורגל.
    אנחנו בבוקר של הקאסם שירד על אוהל בזיקים וכבר בבית הקפה ב-7 בבוקר אני שומע "להכנס בהם" (בעזה).
    ואני שואל, למה לא אתמול , למה היום אחרי שירד קאסם , מה זאת הפתעה???
    הנה התכנון וההסתכלות קדימה מול האלתור וה"בלי מחשבה".
    כמו שאמרת, הכדורגל הוא מראה וכו
    שנה טובה ומבורכת

  5. מאת ניר יהב:

    אחד הפוסטים המבריקים. אני מצאתי את הפיתרון לבעיית האופי הלאומי בעבודה בחברה שעיקר הפעילות שלה היא בארה"ב. בשוק הבינלאומי מגלים מהר מאוד שפיתרונות ישראלים מהירים ו"מבריקים" נכשלים. אולי אם נמשיך לשאוף לשחק במגרש הבינלאומי נוכל לקבוע סטרנרטים קצת יותר גבוהים שבעתיד הרחוק יאפשרו לנו להפסיד בוומבלי עם קצת יותר כבוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: