הרהורים בעקבות וינוגרד

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב עם סיום מלחמת לבנון השניה. הפוסט הראשון שלי היה "האם מדינת ישראל מסוגלת ללמוד". התחושה הכללית הייתה קשה, גם התחושות שלי היו קשות. הצורך לפרוק את הכעס, התסכול, הפחד – היו הקש ששבר את גב הגמל בדרך לבלוג, שהיה מתוכנן אצלי מזה זמן. המלחמה רק הקדימה את לידתו. אני בדרך כלל לא חוזר לקרוא פוסטים שלי, אבל הפעם חזרתי. כתבתי שם בין השאר: "מה שאנחנו צריכים עכשיו זו מנהיגות שתוביל תהליך למידה שאין בו ניסיון למציאת אשמים אלא יש בו מאמץ בלתי מתפשר להבין לעומק כיצד הגענו למצב אליו הגענו…". ובכן המנהיגות הזו נמצאה, קוראים לה ועדת וינוגרד.

קראתי את דוח וינוגרד. יגאל ששלח לי את הלינק במייל מצא בו סיפור של כשל בניהול ידע ולמידה. זה נכון. אבל בעיני זה אפילו עוד יותר בסיסי. דוח וינוגרד הוא אבחון ארגוני מרתק. כתוב לעילא ולעילא ומציג תמונה מדאיגה ומצמררת –  המדינה אינה מנוהלת!!! אני לא מדבר על מנהיגות אלא על ניהול בסיסי, פשוט, אלמנטרי. שרי הממשלה ומפקדי הצבא לא היו צריכים להמציא שום דבר. הם רק היו צריכים לפתוח ספר ניהול בסיסי ולפעול על פיו. הם לא עשו את מה שכל הנהלה נורמלית של ארגון קטן או מפעל קיקיוני היו עושים – לדאוג שהם יודעים ומסוגלים לבצע את תפקידם. קוראים לזה כשירות. דוח ויונגרד מוצא ששרי הממשלה אינם כשירים לביצוע תפקידם. הם לא הוכנו לתפקיד, לא עברו בחינות כשירות ולא הכשרה. הם רק מונו. כתוצאה מכך חסרה להם ראיה מערכתית ואסטרטגית של סוגיות הליבה בהן מטפלת הממשלה, חסרות להם מיומנויות לניהול מערכתי, חסר להם ידע לבחינה, שקילה והכרעה מול הדרג המקצועי. מאחר ואין לממשלה "סדנת כניסה לתפקיד", השרים לא מחויבים בהדרכה או הכשרה, די להם שקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת תאפשר להם להתיישב בכסא. ואז מה?

 דוח וינוגרד הוא סיפור של כשל ניהולי, ברמה הבסיסית ביותר של ניהול: ביצוע נכון של תהליך קבלת החלטות, הצבת יעדים, תאום משאבים, בקרה. לא היה צריך יותר מזה. הממשלה והצבא לא נכשלו במבחן המנהיגות (גם בו הם נכשלו אבל זה ענין לועדה אחרת) אלא במבחן הניהול – הוצאה לפועל בצורה יעילה ואפקטיבית של פעולות שיובילו להשגת מטרות בטווח הקצר. אפשר לתקן את זה לעתיד על ידי הכשרה ניהולית ועל ידי הטמעת מתודולוגיה ("פרוטוקולים") שמחייבים תהליכי ניהול נכונים.

הדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות כשל. התרחש לנגד עינינו צרוף מקרים אומלל שהוביל להמצאותם של האנשים הלא נכונים במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. זה לא צריך לקרות, אבל זה קורה. הפרק המדאיג יותר בעיני הוא זה שעוסק במוכנות הצבא. בצבא לא מדובר באנשים שמונו על בסיס נסיבות פוליטיות אלא על דרג מקצועי. מפקדי הצבא לא נמצאו מספר חודשים בארגון, לא הגיעו אליו מניהול עירייה או איגודים מקצועיים. זה לא רק מקום העבודה שלהם אלא זו הקריירה שלהם. הם היו חייבים להיות מקצוענים ללא פשרות. לגבי הצבא לא מדובר בכשל מצבי, חמור ככל שיהיה אבל מצבי. שם מדובר בכשל מתמשך, רשלנות מקצועית של ממש. הם הדרג שצריך להגן עלינו ולחפות על אי הכשירות של הדרג המדיני שעשויה לחזור על עצמה במשטרים דמוקרטיים. אני לא רואה כל כך מהר ממשלה שמיישמת את המלצת הדוח להשתתף בסדנאות ניהול, אבל הדרג הצבאי הבכיר עוסק בניהול / פיקוד על בסיס יום יומי, הם בוגרי קורסי קצינים, ומכללות לפיקוד ומטה ולימודים אקדמיים (שאנחנו מיממנו להם בדיוק כדי שיהיו כשירים). הדרג הצבאי הוכשר לתפקידו, מוין, נבחן ואמור היה להיות מקודם על בסיס מקצועי. להכין את הצבא למלחמה זה התפקיד שלהם, העבודה שלהם, המקצוע שלהם. להם לא עומד שום תרוץ.  האנשים הפוליטיים שהנהיגו את המלחמה הזו הם אפיזודה חולפת. אני לא חושב שנראה אותם מנהלים עוד מלחמה. אבל הצבא הזה ישאר איתנו גם למלחמות הבאות. זו הסכנה הברורה והמיידית. ראש ממשלה אפשר להחליף, את הצבא לא. הצבא שלנו הוא ארגון שבע, מסורבל, שבוי בקונספציות שלא מוכיח יכולות לבצע מהלכים אסטרטגיים וניהולים נועזים הדרושים להצלתו. הדבר המדאיג אותי יותר מכל הוא ששמעתי היום ברדיו מישהו שאמר שהצבא כבר הפיק את הלקחים ותיקן את הליקויים. אני לא איש דתי, אבל בשלב זה לא נותר לי אלא לבקש את התערבותו המיידית של אלוהים.