ניסוי בבני אדם

Joshua Bell הוא אחד הכנרים המוערכים ביותר בעולם כיום. כשרון יוצא דופן שמופיע עם מיטב התזמורות בעולם, ואם יש לכם מזל להמצא באחד המקומות בהם הוא מופיע תוכלו לראות קונצרט שלו במחיר שמתחיל ב- 100$ לכרטיס. הוושינגטון פוסט לקח את ג'ושוע בל, העמיד אותו בפינת אחד המעברים בתחנת הרכבת התחתית בוושינגטון ובחן את תגובת העוברים והשבים שחלפו באותו בוקר במקום. הקונצרט הלא צפוי נמשך 45 דקות, בשעת בוקר עמוסה ומעל 6000 אנשים חלפו על פני הוירטואוז. בל ניגן על הסטרדיוריוס שלו (כינור שעלותו באזור ה – 2 מליון $). הכינור עם הצליל המופלא והכנר עם יכולת הביצוע מהטובות בעולם לא הספיקו כדי לגרום לאנשים לעצור ולהקשיב. מבין למעלה מ 6000 האנשים רק בודדים עצרו לרגע כדי להקשיב ופחות מעשרה השאירו לו קצת כסף.

ג'ין ווינגרטן שעשתה את הכתבה מסיימת אותה בנימה פסימית על האמריקאי החומרני, שרץ ליום עבודה ומפספס את היופי שהחיים מזמנים לו. הפסקנו להקשיב, הפסקנו להתבונן, הפסקנו לשים לב לדברים היפים שסביבנו, אז מה הם החיים? הניסוי הזה מייצר מטפורה עצובה של חיינו.

הסיפור הוא סיפור על החמצה. החמצה כי אנחנו ממהרים מדי, עסוקים מדי, טרודים מדי. אבל בעיני כפסיכולוג חברתי, יש בסיפור הזה עוד כמה דברים. כמו בניסויים אחרים שעסקו בטעויות שיפוט גם כאן "משתתפי הניסוי" נפלו קורבן לאופן בו המוח שלנו מנהל עבורנו את חיינו:

1. סינון: בכל דקה בחיינו אנחנו נחשפים לכמויות עצומות של מידע. חלקו קריטי וחיוני וחלקו "רעש". מאחר ואנחנו לא מסוגלים לעבד כמויות כל כך גדולות ודחוסות של מידע בפרק זמן נתון אנחנו חייבים לסנן אותו. הסינון הוא על פי פתח של פונקציונליות ובטחון – מה נחוץ לנו עכשיו כדי להשלים את מה שאנחנו עסוקים בו עכשיו? למה אנחנו צריכים להתייחס כדי להמנע מסכנות ואיומים? בסינון הזה, נגינת הכינור הוירטואוזית הייתה צריכה לעבור מחסומים רבים שסמנו אותה "כרעש", ורק אצל בודדים היא עברה את המסננת. אנחנו חיים בעידן של הצפה, מה שמכונה גם "כלכלת הקשב". בהצפה כזו, הסכנה לטעויות בפיענוח המשמעות של מידע, נתונים וגרויים הולכת וגוברת.

2. ציפיות:  מאוד תמים לחשוב שאנחנו מגיעים לכל סיטואציה אוביקטיביים, "נקיים" ומתיחסים אליה כאל דף חלק. אנחנו עבדים של עברינו, ניסיונות העבר מייצרים לנו סכמה כללית המבוססת על ציפיות להתרחשויות מסוימות. הסכמות האלה מייצרות סטראוטיפים, דעות קדומות והטיות קשות בשיפוט, אבל מצד שני מאפשרות לנו לתפקד בתוך סיטואציות ללא צורך ללמוד אותן מחדש בכל פעם שאנחנו נתקלים בהן. האנשים שעברו באותו בוקר בתחנת הרכבת לא עשו את זה בפעם הראשונה בחייהם. למעשה, רובם עושים זאת כמעט מדי יום. הם יודעים למה לצפות כשהם נכנסים לתחנת הרכבת התחתית, וקונצרט של בל לא כלול בציפיות האלה. הוא לא חלק מהסכמה.

3. קונטקסט: קשה לנו מאוד לפרש מידע ללא הקונטקסט שבתוכו הוא מופיע. למעשה, ההקשר חשוב יותר מהתוכן עצמו ביצירת משמעות. כניתן לנו מידע ללא הקשר הדבר על כך מקשה עלינו שאנחנו "נמציא" הקשר, נשלים את הפרטים החסרים, נתעלם מחוסר הדיוק או האמיתות שלהם, רק כדי לצאת המעמימות שנובעת מהעדר ההקשר. נגנים בתחנות מטרו יושבים אצלנו בתוך הקשר מסוים. ההקשר הזה יצר את התגובה. כשהייתה סתירה בין המידע (איכות הנגינה) וההקשר (נגנים במעברי תחנת הרכבת התחתית הם חובבנים בתחילת דרכם שמנסים לעשות קצת כסף) – ההקשר ניצח. מכה נוספת לציפיה הרומנטית "שהאמת תנצח".

4. ליניאריות: התרבות המערבית היא תרבות ליניארית. אם התחלנו משהו, אנחנו צריכים להתקדם בקו ישר לעבר המטרה. המטרה של נוסעי הרכבת היא להגיע במהירות האפשרית מנקודה א' לנקודה ב' ואל תבלבלו לי את המוח / תבזבו לי את הזמן עם מעגלים, סטיות, עצירות ונגני כינור בטלנים.

הענין הוא שרוב הפעמים העקרונות האלה עוזרים לנו לתפקד. בעצם מאפשרים לנו לתפקד. הבעיה היא שאותם עקרונות עצמם גורמים לנו לא אחת לטעות בשיפוט ולפספס רעיונות או מצבים נפלאים. אבל יש כאן גם סכנה, שמהיום אפשר לקרוא לה "סנדרום ג'ושוע בל". בפעם הבאה שאתם מקבלים החלטה תעצרו רגע וחפשו את ג'ושוע בל. תפסיקו לסנן לכמה דקות (פחות ביקורת), תתעלמו לרגע ממה שציפיתם שיקרה (תתיחסו למה שבאמת קורה, גם אם זה לא היה בסכמת הציפיות), תצאו מההקשר ולא נורא אם זה יקח טיפה יותר זמן ממה שתכננתם…אולי תשמעו פתאום צלילים נפלאים שעוד לא שמעתם.

3 Responses to ניסוי בבני אדם

  1. שוקי הגיב:

    צביקה ידידי, את המודל שהצגת – ואחרים דומים לגבי חשיבה בתבניות אני ורבים אחרים מכירים. אני מניח שקיימת אפשרות שכשנתקלת בסיפור החביב נפלת באותה מלכודת תבניתית עצמה…. אההה הנה עוד מקרה של ……הרשה לי לקחת את הסיפור למקום שונה מעט. אני אוהב להסתכל בבני אדם. לעמוד ולהתבונן – וזה דבר נורא…לנעוץ עיניים… בניגוד למה שחונכתי בילדותי שלא יפה להסתכל על אנשים זמן רב, לא מנומס להסתכל על אנשים שצורתם חריגה… שלהתבונן למישהו בעיניים זה תוקפני – או לחילופין מזמין…..אני שוהה לאחרונה זמן רב בקרקוב ואוהב מאד לשוטט ברינק – הככר המרכזית העתיקה והיפיפיה של העיר. הכיכר מוצפת בעושי להטוטים, בפסלים חיים ובנגנים למיניהם. תענוג לחטטן נועץ מבטים שכמותי. כמעט לכולם יש פינה קבועה….לזוק הקשישים שהבעל מזייף בצורה מחרידה על האקורדיאון ואשתו מתופפת מעת לעת על תוף מרים בזמן שהיא שקועה בשרעפים – שניהם לבושים בבגדי אכרים רקומים מופלאים….נגן מפוחית הפה – קבצן זקן המייבב באופן קבוע לאורך שלושה צלילי מפוחית צרודים במיוחד, חמישית ז'אז לא רעה בכלל המנגנת בכל ערב לאורך בתי הקפה שסביב לככר – איש לא נמלט מעיניהם הבוחנות בחפשם תיירים המהססים להטיל מטבע לכובע שלידם. הכי אני אוהב את נגן הכסילופון הוירטואוז האמיתי – שבערב הראשון עמדתי לידו שעה והאזנתי לכל הרפרטואר שלו – ומאז לא מחמיץ עצירה לידו והאזנה לו – ושלושה אקורדיוניסטים מופלאים המנגנים את זמזום הדבורה ועוד יצירות מבריקות לאקורדיאון כרומאטי (זה סולם נגינה ולא צבע)…..רובינו חולפים ברחוב כשמבטנו מרחף בין שפיץ הנעל לגובה הברך מחשש פן נראה משהו ונצטרך להגיב…..או מהחשש הגרוע יותר -שמישהו יאמר לנו " חייך, אכלת אותה הנה המצלמה שם……."

  2. מירה הגיב:

    כמה יפה הסיפור והניתוח……….
    יוצא לי בשנה האחרונה להיות המון בצפון היפה ובתקופה זו במיוחד. האם אני עוצרת בנסיעות שלי מ א לב'?
    לא . צריך להספיק… קבענו, יש מסגרת מחייבת ורק אילוץ ממשי יעצור את הסטופר.
    אך התמונות מחלון הרכב גורמות לי בכל רגע כמעט לקחת אוויר עמוק פנימה ולומר לעצמי -תראי איזה יופי. תצלמי. הנה צולם. וכך נחרטות להן פיסות פסיפס שמורות בנבכי הזיכרון. נופים אנשים, מצבים, צלילים, סביבה פגועה ומקומות לשוב אליהם….
    תודה

  3. ilans הגיב:

    המממ… סיפור מקסים. איפה לתייק אותו בדלישס?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: