סיכום שנה

הנה עברה חלפה 2006. עברה מהר (כמו גם השנים שלפניה), אולי מהר מדי. אז רגע לפני שהספרות מתחלפות, כמה דברים שעשו לי את השנה הזו:

ספר:

ספרו של דן פינק – a whole new mind עוסק בכישורי ההצלחה באלף השלישי. המפתח הוא להבין שכללי המשחק השתנו והכישורים והמיומנויות הספיקו בעבר אינם מספיקים עוד. פתרון בעיות לוגיות, חשיבה כמותית וליניארית איפיינו את מרכיבי ומנבאי ההצלחה במאה שעברה. להיות מהנדס, רואה חשבון, עורך דין היו החלום של כל אמא טובה. המסר העקרי בספר – כישורים לוגיים וחשיבה רציונלית כבר לא מספיקים, ההצלחה תלויה בשילוב בין ה"המוח השמאלי" וה"מוח הימני" – בין הרציונלי לרגשי, התוכן והעיצוב, הירידה לפרטים – וראיית התמונה השלמה. כדי להיות רופא מצליח לא מספיק להבין ברפואה אלא גם באמפתיה, ומתכנת שכל שהוא יודע זה לכתוב שורות קוד, ימצא עצמו מתחרה בכוח העבודה של הודו (כותבי הקודים הם "כורי הפחם" של האלף השלישי, הצווארון הכחול החדש).  מעבר לכתיבה המעניינת של דן פינק, הספר מרחיב בדוגמאות, סיפורים וסיכומים ידידותיים למשתמש של מחקרים בתחום הפסיכולוגיה, ניורולוגיה, שיווק וחינוך. הספר מציג את שש המיומנויות הקריטיות להצלחה:design, story, symphony, empathy, play, meaning  כולן מוטות "מוח ימני", הרגשי, האסוציטיבי וה"לא לוגי". בתור אחד שלא היה לו אף פעם סיכוי להיות מהנדס, הספר השרה עלי אופטימיות. אולי סוף סוף הכישורים שלי והצרכים של העולם יפגשו. 

גר ריינולדס כתב פוסט בו הוא מסכם ומיישם את עקרונותיו של פינק לעולם הפרנזטציות (פוסט שלכשעצמו מהווה סיכום מצוין לספר, בלי קשר לפרזנטציות):

סרט:

יש סרטים שנשכחים אחרי כמה ימים או שבועות. אני לא זוכר את שמות הדמויות, בקושי את העלילה ולפעמים זוכר רק את שם השחקן או השחקנית, נו..הסרט עם זה..מה שמו. כשאני זוכר סרט חודשים אחרי שצפיתי בו אני יודע שיש בו משהו שעשה לי את זה. זה קרה לי השנה עם שני סרטים. הראשון היה "נקודת מפגש" של וודי אלן. אחרי עשור בו התאכזבתי מרוב סרטיו (זה אומר שהוא אצלי במאי שיש לי ציפיות ממנו) הגיע הסרט הזה. הדיאלוג הגלוי והסמוי שהוא מנהל עם "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי ממש מכריח אותנו לעשות את ההשוואה, ואלן ממש מתעקש שנעשה את ההשוואה הזו, כי בהשוואה הזו טמונה חלק מהמשמעות של הסרט. רסקולניקוב לא יכל היה להמשיך לחיות עם החטא, נשבר, הודה ונענש. גיבור סרטו של וודי אלן חי בתקופה אחרת, חומק מעונש וזוכה בקופת העושר להמשך חייו. וודי אלן מטיח את ההשוואה הזו בפנינו והתוצאה כואבת. בלי ההשוואה הזו היה אפשר לטעון שאלן מעתיק את "פשעים ועבירות קלות" ללונדון, אבל בזכות ההשוואה הזו אפשר לאמר שההעתקה הייתה שווה. העלילה דומה, הדיון הפילוסופי והקיומי שמתחת לעלילה חדש, וסוף סוף אפשר לאמר על סרט של אלן, גם מעורר מחשבה. אני לא מבקר קולנוע אז אני פטור מלתייחס למשחק ולבימוי (שבעיני היו מושלמים) אבל הסטיילינג ולונדון מוסיפים עומק ואסתטיקה שמנהטן לא יכולה לספק. לכל אורך הסרט שזור חוט סמוי בין סצנת הפתיחה (כדור טניס מקפץ על הרשת לפני שהוא "מחליט" לאיזה צד של המגרש ליפול) ובין סצינת הסיום (טבעת מזירת הפשע מקצפת על מעקה הגשר ונופלת לצד שמכריע את גורלו של גיבור הסרט – בעצם המילה גיבור מיותרת במקרה הזה…), ורק אז נחשף לעינינו החוט הזה. כל חיינו לימדו אותנו שבסוף הצדק מנצח, ופתאום המקריות מנצחת. העוצמה שבמקריות היא גם העוצמה של הסרט הזה.

הסרט השני הוא "השטן לובשת פרדה" שביים דיוויד פרנקל (כאחד שביים כמה פרקים של "סקס והעיר הגדולה" הוא אמור להבין משהו בפרדה). כיועץ ארגוני, אני משוחד כשמדובר בסרט שעוסק בין השאר בארגונים, עולם העבודה, ניהול וכד'. לא היה בסרט הזה דבר שלא ראיתי במציאות בארגונים שונים שהזדמן לי לעבוד איתם. ראיתי איך פוליטיקה ארגונית גוזרת גורלות ומהווה את הגורם המכריע בקבלת החלטות, ראיתי מנהלים (וגם מנהלות) תובעניים, כוחניים, שתלטנים, אובססיביים שמשאירים מאחוריהם עובדים רמוסים, משועבדים ומפורקים. הייתי בחדרים בהם נתפרו אשליות שהכניסו לארגונים האלה מליונים וראיתי גם עובדים ומנהלים שקמים יום אחד ואומרים "עד כאן", "לא עוד", זורקים את הטלפון הסלולרי ופונים לדרך חדשה. אפילו אני אישית עזבתי מקום כי יש גבול למה ש"לעבודה" מותר לעשות לחיינו. מקום עבודה, לפני שהוא הופך למכונת כסף לבעלי המניות צריך להיות מקום אנושי, מכבד, מאפשר, מפתח. אנשים צריכים לבוא למקום העבודה שלהם בשמחה ולהוציא בו את המיטב שבהם. תובענות וסטנדרטים גבוהים – כן, אבל לא על חשבון "הנשמה" שבלעדיה הנחמה היחידה שתשאר לנו היא "פרדה". 

שבוע לאחר שראיתי את הסרט, שלחתי קבוצת מנהלות שהשתתפו בתהליך פיתוח מנהלים שהנחתי באחד הארגונים המובילים בארץ, לראות את הסרט יחד עם המנהלת שלהם. הסרט הזה עשה בשעה וחצי מה שאני לא הייתי מצליח לעשות בחודשים רבים של עבודה. 

מעבר לדיון שהסרט פותח בנושא ניהול ויחסי מנהל – מנוהל, הסרט מאפשר גם הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של תעשיית המותגים. רוב האנשים שדיברתי איתם על הסרט התרשמו מאוד מהמשחק של מריל סטריפ  ומהבגדים של פרדה. אמרתי להם שהסרט הזה הוא לא על פרדה, הוא עלינו.

טלביזיה:

למען הגילוי הנאות, אני לא רואה כמעט טלביזיה. פה ושם משהו מזדמן, לפעמים חדשות. "הכמעט" הוא בגלל שאני רואה משחקי כדורגל ושלוש סדרות (בינתיים אחת הסתיימה אז נותרו לי שתיים): עמוק באדמה (ממנה נפרדתי לפני שבועיים), ניפ טק ו "24". אבל את הטלביזיה שחברת הכבלים לא מוכנה (או לא מסוגלת) לספק לי למרות המחיר המופקע שהיא גובה ממני אני משלים בזכות המכשיר הנפלא הזה שנקרא די.וי.די. אז השנה קניתי את כל ארבעת העונות (החמישית כבר משודרת בארה"ב) של "תרגיע"  שכתב, הפיק, ומשחק בה את עצמו, לארי דיוויד, מהיוצרים של סיינפלד. הסדרה הזט הייתה חגיגת הטלביזיה שלי ושל אשתי השנה. הסדרה שודרה בערוץ השני חלקית בשנה שעברה, בשיבוץ לא ידידותי (שישי לקראת חצות) ובלי יותר מדי יחסי ציבור. בארה"ב היא הצלחה גדולה. לאשתי ולי יש חיבור אישי ורגשי ללוס אנג'לס בכלל וליהודי העיר הזאת בפרט. אנחנו מבקרים בעיר הזו לא מעט, יש לנו שם חברים ומכרים וחלק מההנאה שלנו מהסדרה נובע ללא ספק מהסיבות הלא נכונות האלה. אבל גם בלי זה לארי דיוויד מצליח לקחת את הקטעים הקטנים והמוזרים של החיים, את הנקודות הקטנות שבשולי השוליים של חיינו ולהפוך אותם למצבים קומיים ודרמטיים מרשימים. הוא אומר את מה שהוא חושב (ומסתבך ללא הרף בגלל זה, אבל בינינו מי לא היה רוצה להיות מסוגל להגיד באמת את מה שהוא חושב בלי התחשבות בנימוסים, טאקט ותקינות פוליטית?) הוא אנושי להחריד, אובססיבי וילדותי, טיפשטי וקטנוני, יוצא רע ברוב המקרים – ועל גלוי הלב הזה אני מעריץ אותו. 

מקום:

tyn-y-beili בוולשית משמעו "החצר הגדולה". די מזמן אימצנו את הקונספט של הטיול האיטי כנקודת מוצא לטיולים שלנו בחו"ל. 4-5 ימים עיר גדולה ואח"כ שבועיים של איטיות בטבע. אחרי ארבעה ימים בלונדון ועוד יומיים בסטרטפורד נחתנו בחצר של מייקל מרטין. שתי משפחות מישראל בלב המרחבים האינסופיים של וולס.   Tyn-y-Beili לא מופיע במפה, ואפילו ה- GPS פרש בשלב הסופי מהנסיון להבין איפה בדיוק זה נמצא. שנבנה לפני 300 שנים , נחל במרחק 30 מטרים, על הר שלמרגלותיו עיירה קטנה, עם פאב מסורתי שבצהריים משמש גם כמסעדה, תחנת דלק עם מעין חנות מכולת, והרבה שקט. בערב הזמנו את מייקל, בעליו של המקום הזה לתה ומייקל היה מפליג בסיפוריו. הוא מספר סיפורים נפלא וסיפור חייו סופר לנו בהמשכים מדי ערב. כחייל בריטי הוא שרת בקפריסין (וככה נפגשנו בשלווה פסטורלית ילדי המעפילים ונציג ממשלת המנדט), אחרי שחזר ללונדון הוא הקים עסק שסיפק שירותי דפוס (בימים שאת הגלופות הכינו בעבודת יד), העסק שיגשג והוא העתיק אותו לארה"ב, שם התאהב בצרפתיה ונולדו להם 2 בנות, אבל את העסק הוא הפסיד כהרף עיניים בימי המהפיכה הדיגיטלית, את אשתו הוא הפסיד מאוחר יותר ובשארית כספו רכש את החווה בוולס. בבקרים ירדנו לנחל, או נסענו לעיירות סמוכות. אחת מהן היא hay on wye, עיירה שכל כולה מוקדשת לספרים ישנים ועתיקים. ובטלביזיה הייתה מלחמה. קטיושות בצפון והפצצות בלבנון. היינו בטוחים שהנה זה נגמר, אבל זה לא נגמר. את המלחמה ראינו דרך העדשות של ה- BBC ו – SKY וזה נראה רע. לא הפגזות האזרחים (באמת שהבריטים השתדלו לתת תמונה אובייקטיבית) אלא חוסר ההכרעה, שלפעמים הפתיעה אפילו את השדרים האנגלים. לא יכולתי לחשוב על ניגוד קיצוני יותר בין התמונות בטלביזיה והכבשים של מייקל, הנהר ליד הבית, ההרים הירוקים והשקט המופלא והשלווה שהייתה צריכה להיות. בדרך חזרה ללונדון עצרנו ליומיים ב- Bath, שהיא אולי העיר היפה ביותר באנגליה, ומשם מיהרנו חזרה לארץ להספיק את סוף המלחמה.

מסעדה:

יש מסעדות שהולכים אליהן בשביל ההפתעה. יש מסעדות שהולכים אליהן כי כולם הולכים. ויש מסעדות שחוזרים אליהן שוב ושוב. השנה המסעדה שלנו הייתה המסעדה שהיא כבר 15 שנים המסעדה שלנו. אנחנו מכירים את התפריט בעל פה. כל אחד יודע בדיוק מה הוא עומד להזמין, עוד הרבה לפני שמלצר מגיע אלינו. אנחנו לא צריכים להסתכל בתפריט ויודעים מראש גם מה יהיה החשבון. אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה הטעם של כל מנה ואנחנו אפילו יודעים מראש מה כל אחד מאיתנו יאמר בדרך מהמסעדה למכונית. יש משהו מהנה ביכולת לחזור לאותו מקום, לאכול את אותו אוכל ולצאת באותה הרגשה. אבל בעקביות הזו שלנו יש גם אמירה שקטה, שלא נאמרה במלים עד לרגע זה אבל היא קיימת. אין לנו כוח יותר לפוזה התל אביבית המורכבת בין השאר מהמרוץ הנצחי אחרי הדבר "הנכון" הבא. זה לא שאנחנו לא משתתפים במרוץ הזה מדי פעם. זה לא שאנחנו לא מקשיבים לסיפורי החברים על איזו מסעדה חדשה שנפתחה (והופ…עד שבאנו היא נסגרה), אנחנו כן. אבל בשבתות שאנחנו רוצים לצאת לאכול עם הילדים, ואין לנו כוח לחשוב יותר מדי, כשהבן שלנו מצהיר שוב "אני רוצה אוכל אמיתי" (ומה שהוא רוצה לאמר זה "קחו אותי למסעדה שאני מבין בה את התפריט, ושיהיה בה בשר") והבת שלי הבינה סוף סוף שפסטה גם אבא יודע לעשות (זכיתי ממנה בציון לשבח על הפסטה כמו גם על החביתות והפרנץ' טוסט ) בשבתות כאלה, אנחנו ב – white hall זו המקורית, ברחוב מנדלי בתל אביב ואם מלא שם, אז אנחנו מתפשרים על הרצליה.

חרם:

ארומה. לא שצריך להסביר אחרי כל הרעש. כבר כשקראתי את הכתבה הראשונה על הפרשה בגלובס התמלאתי כעס וגועל. בגלל השחצנות, בגלל היהירות, בגלל "אני ואפסי עוד", ועבד כי ימלוך, וגם בגלל הגזענות, ובגלל השובניזם הגברי, ובגלל הנובורישיות הנוטפת, ובגלל שככה יעשה לאיש שהכסף עלה לא לראש. ממני שקל הוא לא יראה. לא הוא ולא שותפיו ולא מעניין אותי שארומה תל אביב זה בכלל עסק נפרד מארומה בשאר חלקי הארץ. למזלי את רוב הקפה שלי אני שותה בתל אביב, ככה שאני יכול להנות מהחרם כמעט מדי יום.

סוף סוף:

כבר שנה אני מסתובב עם הג'וק הזה של לפתוח בלוג. באוגוסט הייתי פנוי מספיק בשביל לחשוב על זה עוד קצת. מייל ששלח לי יגאל חמיש בנושא אחר לגמרי הוביל אותי לוורדפרס, ואחרי רבע שעה הבלוג הזה היה באויר. יש דברים שצריכים לקרות. אז הם קורים.

לקוחות:

אני אוהב את הלקוחות שלי. אלה שאני לא אוהב הם לא לקוחות שלי. (זה גם עובד בכוון ההפוך, אני מניח). יש לקוחות שאנחנו ביחד כבר שנים, ויש כמובן את הלקוחות החדשים. בהזדמנות זו של סיכום סוף שנה, אני רוצה להודות ללקוחות שהפכו עבורי את 2006 לשנה מעניינת, מלמדת, מאתגרת וגרמו לי בדרישותיהם לההיפך ליועץ יותר טוב: למנהלים במכבי שירותי בריאות ולמחלקת ההדרכה הנפלאה שלהם, ובעיקר לדורית וסיגלית שכל פעם נותנות בי אמון מחדש. לאילנה מטבע – טק, לדורון ואייל מעיצוב במה וגדעון מארגונית, לטלי ואסנת ממחוז המרכז במשרד החינוך שהמסע שלנו בנבכי ניהול הידע הופך למרתק ומאתגר מיום ליום, לעמירם מאייס על הפתיחות והנכונות להשקיע את מה שנדרש כדי להצליח, לאורית ועמוס מ – ors, לזיוה מעיריית תל אביב ולתמי משרותי בריאות כללית, אתם כולכם הייתם "לקוחות השנה" שלי, ביליתי אתכם יותר מאשר עם חברי ומשפחתי, הכנסתם אותי לעולמכם ואני מקווה שלמדתם ממני לפחות כשם שאני למדתי מכם, והצלחתי לשפר את עבודתכם לפחות כשם שאתם הצלחתם לשפר את עבודתי.

אבל "פרויקט השנה" שלי הוא פרויקט שמגיע כמעט לסיומו. פרויקט שהתחיל לפני 3 שנים, בחלום. לאט לאט החלום הזה הפך לחזון, והחזון הפך לתוכנית אסטרטגית, ומתוכה בנינו מותג מנצח, ותוכנית פעולה שמוכיחה את עצמה. פרויקט השנה שלי נבחר משום שאנחנו יכולים לראות לא רק את התהליך אלא גם את תוצאותיו. יועצים יודעים לחיות בתוך "תהליכים", לשאת את העמימות עבור לקוחותינו, להיות שם בקשיים, בלבטים ובחששות ולנסות לסייע ככל שאנו מסוגלים. אבל ההנאה הגדולה ביותר היא כאשר מה שאנחנו עושים בחדרי חדרים, בסדנאות, בישיבות ובדיונים, קורם עור וגידים והופך למציאות. לקוח השנה שלי הוא מוזיאון פתח תקווה לאומנות. מוזיאון שהושק לפני שנתיים והפך בזמן קצר להדהים למוסד בסצינת האומנות בארץ. אני מכיר אותו כשהיה רק רעיון, ורואה אותו עכשיו מתמודד עם מחלות ילדות צפויות וצומח ופורח והופך מחודש לחודש למה שחלמנו שיהיה. דרורית גור אריה עושה את העבודה. בחלקי נפלה הזכות להיות שם לידה בחדר הלידה, ולראות אותה מגדלת את התינוק הזה, באהבה אין קץ, בנחישות שרק אהבה יכולה לייצר. תפקידי שם הולך ומסתיים. אני לא מצטער, אלא שמח. ומתי שהוא, בעוד הרבה שנים, כשיזכירו את מוזיאון פתח תקווה לאומנות, אני אומר לנכדי…"שמעתם, סבא שלכם היה שם כשהוא רק נולד".

איש השנה שלי:

רוב האנשים שבוחרים "איש שנה" הם עיתונאים שבקושי מכירים את איש השנה אותו הם בוחרים. הם מנתחים את התנהגותו, את מהלכיו האסטרטגיים ואת תרומתו (או נזקיו) לאנושות. בניגוד להם, אני את איש השנה שלי מכיר מצוין ובכלל לא מנתח את צעדיו ומהלכיו. לאיש השנה שלי גם לא תהיה שום השפעה על התנהלות העולם ב – 2007 כשם שלא הייתה לו שום השפעה על העולם ב – 2006. אבל הייתה לו השפעה עצומה על העולם שלי. איש השנה שלי מעיר אותי כל בוקר ורק בזכותו אני לא מאחר (על שאר אמצעי ההשכמה גברתי בקלילות), איש השנה שלי שומר על ילדי ועל ביתי כשאני לא שם (ורוב הזמן אני לא שם), איש השנה שלי הולך אחרי ומתקן את טעויותי, חי עם שגיונותי וסולח על שגיאותי. איש השנה שלי שומר עבורי על חברי, ותמיד כשנדמה לי שנשארתי לבד, פתאום אני רואה שאיש השנה שלי נמצא איתי, ממש ליד. בעוד שלושה שבועות ימלאו 20 שנה לנישואי לאיש השנה שלי, שהוא בעצם "אשת השנה", זו שאיתי כבר 20 שנה.

שתהיה לכולנו 2007 מוצלחת, מאושרת וטובה.

9 תגובות על סיכום שנה

  1. מאת יגאל:

    היי צביקה,
    מרתק לקרוא.
    חשבתי על משהו שמקשר ברשימה שכתבת אצלך, בין 'סוף-סוף' לבין 'איש השנה': אשתי היתה אומרת שאין מקרים…
    שנה אזרחית חדשה ומעולה שתהיה לכולנו,
    להשתמע

  2. מאת benziv:

    היי צביקה! מתרשמת מהעבודה הרצינית שעשית כאן תוך כדי סיכום מה שהיה. תמהתי מה אני הייתי כותבת. באמת נראה שהשנה הכילה כל כך הרבה, שלא יודעת מה הייתי עושה. אולי לא כותבת. לא יודעת. בכל אופן, העובדה שאתה יודע מה החשיבות של אשתך בחייך – ואני מוצאת אותה עוד ועוד בין "דפי" הבלוג – מרגשת. מאחלת לכם שתמשיכו להיות זה לזה איש/אשת השנה (כי אני מניחה שגם אתה איש השנה בשבילה)

  3. מאת benziv:

    לצביקה חברי, מתחילה שנה חדשה, שיהיה אך טוב! שהאסטרטגיות למיניהן – יצליחו וגם הטקטיקות

  4. מאת Maatiz:

    זו לא סתם אשה- זו מלכה

  5. מאת מירה:

    שלום צביקה
    בזכות אתי הגעתי לבלוג שלך. איזה כיף לקרוא את שאתה כותב בין אישי ריגשי לייעוצי מקצועי
    נהנתי מאוד
    עלה והצלח

  6. בניגוד להם, אני את איש השנה שלי מכיר גם כן מצוין ובכלל לא מנתח את צעדיו ומהלכיו. לאיש השנה שלי גם לא תהיה שום השפעה על התנהלות העולם ב – 2007 כשם שלא הייתה לו שום השפעה על העולם ב – 2006

  7. קשה לבחור את איש השנה

  8. לאיזה שנה בוחרים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: